הפוסט נשיא הונגריה ויקטור אורבן בביקור ברומניה: הצהרות על גזע באגן הקרפטים הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

הרב מנחם מנדל טוביאס גדל ברומניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הגיע למקום הראשון באולימפיאדה המדעית, אך לאחר מכן נלקח למעצר בשל האשמות חמורות. כעת, כשהוא מתגורר בארץ, וסבא לנכדים ונינים, הוא מספר בהתרגשות על מה שחווה

כתבת מגזין מרתקת שפורסמה ב'הידברות' על ידי הכותבת המוכשרת מיכל אריאלי, זכינו לקרוא לראשונה על מאורעותיו הסוערות של הגה"צ רבי מנחם מנדל טוביאס, תחת מסך הברזל הקומוניסטי של צ'אושסקו ימ"ש.

"עם כל יום בו היינו בו בחקירות במאסר ברומניה, הרגשנו כאילו שעוברות עלינו 70 שנה", קולו של הרב מנחם מנדל טוביאס נשנק כאשר הוא לוחש את המשפט הקשה הזה, ונזכר במה שחווה עם אביו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ברומניה הקומוניסטית. אביו כיהן אז כנשיא הקהילה היהודית, ובשל כך נעצרו שניהם שוב ושוב. גם אחיו הרב יואל נעצר יחד עימם.

"הייתי אז בסך הכל נער צעיר", נזכר הרב טוביאס, "היו בבית הסוהר סוהרים אנטישמיים שאמרו לי שוב ושוב: 'נעשה איתך פשרה – ניקח אותך ישר למאסר, בלי חקירות, ותהיה שם 15 שנה'. כמובן שסירבתי. הקב"ה עזר לנו ושוחררנו לבסוף כעבור זמן קצר, אך הזמנים האלו זכורים לי כאילו היו היום, אני לא מסוגל לשכוח. יצאנו מבית הסוהר אחרי ייסורים קשים מאוד, כשאנחנו חלשים וכמעט לא מסוגלים לעמוד על הרגליים. כיום אני מחזיק בתעודת אסיר ציון, ואני חושב שאין הרבה כאלו שבאמת מבינים את המשמעות של זה – להיות אסיר למען ארץ ישראל".

"נולדתי ברומניה, בעיר פיאטרה ניאמץ", שב הרב טוביאס אל ראשית שנות ילדותו, "אבי, הרב שמואל טוביאס, שימש כרב העיר, ומסר את נפשו למען חיי הדת בעיר. השנה בה נולדתי הייתה 1945, קצת לפני סיום מלחמת העולם השנייה. שנים אחר כך שמעתי מהוריי שבתקופת המלחמה הייתה הוראה של רבנים בעיר לא לחדול מלהביא ילדים לעולם, למרות התחושה שכביכול מדובר בסכנה גדולה. יהודי העיר אכן צייתו לכך והיו ילדים רבים שנולדו בתקופת המלחמה.

"אבי גם סיפר לי שבזמן המלחמה נעשו בפיאטרה ניאמץ ניסים גדולים, כאשר על אף הפרעות יהודי העיר כמעט לא ניזוקו, בזמן שבכל הערים השכנות היו מאות אלפי נרצחים. על עצמו אבא סיפר שהוא המשיך ללמוד וללמד לאורך המלחמה ללא הפסקה.

"באחד מימי המלחמה", הוא ממשיך, "הגיע לאבא שלי יהודי שביקש להזהיר אותו על כך שלפי הפקודה המלכותית, עומדים לפנות את כל היהודים מהעיר במשך 24 השעות הקרובות. לדבריו, יש 54 קרונות מוכנים המיועדים ליהודי פיאטרה ניאמץ.

"אבי היה יהודי מלא ביטחון בה' יתברך, הוא יצא עטור בטלית ובתפילין ל'רחוב הסוחרים' – רחוב מרכזי בעיר בו היו 98% יהודים, והודיע לכולם שהוא בטוח שה' יתברך ישמור על עם ישראל ואין מה לדאוג. לאחר מכן הוא שב לבית המדרש כדי להמשיך ללמוד.

"למחרת שוב ניגש אותו יהודי לאבי, והודיע לו: 'ראש הממשלה עדיין מחזיק בפקודה – לפנות את כל היהודים מהעיר'. אגב, זה המקום לציין כי ברומניה היו פרעות קשות בזמן מלחמת העולם השנייה. "הרומנים לרגע לא היו רחמנים יותר מן הגרמנים", מבהיר הרב טוביאס, "ההבדל היחיד היה שהגרמנים רצחו ביריות, ואילו הרומנים שהיו פחות מתורבתים, השתמשו בגרזנים ובברזלים. הגרמנים, בזמנו, הסתייעו ברומנים כמשתפי פעולה, שכן הם הבינו שלא יצליחו להשתלט לבד על כל האזור, והם זקוקים לשיתוף פעולה של האוכלוסייה. לא פלא שכחלק מזה תכננו לפנות אל כל יהודי פיאטרה ניאמץ".

אלא שלדבריו של הרב טוביאס, נעשה נס גדול מאוד: "ראש העיר ביקש לראות את מכתבו של ראש הממשלה, וראה שנכתב שם 'אני… ראש ממשלת רומניה… כותב כי יש לפנות את היהודים הקומוניסטים תוך 24 שעות'. ראש העיר אמנם לא היה רחמן גדול, אך הוא לא היה בטוח לאלו יהודים מתכוון ראש הממשלה, שכן לא כל היהודים בעיר קומוניסטים, והוא חשש שלא לציית לפקודה במלואה. בסופו של דבר הוא בחר 24 יהודים מתוך 12 אלף היהודים שהתגוררו בעיר, וטען שהם קומוניסטים ועל כן יפונו. מיותר לציין שהם לרגע לא היו יותר קומוניסטים מכל יהודי אחר, אך משמיים גלגלו באופן כזה שהם אלו שנבחרו. אבי, שהיה רב הקהילה והשתתף מאוד בצערם ובצער משפחתם, צעד יחד איתם אל הרכבת, כדי ללוותם אל הגלות. בדרכו הוא הקריא להם דברי תורה וחיזק אותם. הצטרף אליו גם יהודי עשיר גדול בשם אליהו הורביץ שהעביר לכל אחד מהם סכומי כסף נכבדים, על מנת שיוכלו להשאיר אותם אצל הנשים שנותרו לבד עם הילדים בבית. לסיום הבטיח להם אבי שהוא מקבל על עצמו 1000 צומות כדי שישובו בשלום, והוא יתפלל למענם כל העת.

"כידוע, מגלויות כאלו לא חוזרים כעבור זמן קצר, אך במקרה הזה אחרי שישה שבועות חזרו כל 24 היהודים הביתה. במשך ימים ארוכים עוד דיברו בעיר על כך שבזכות תפילותיו הרבות של אבא נבקעו שערי שמיים וקרה הבלתי אפשרי. בכלל, כפי שציינתי, נעשו בעיר ניסים גדולים מאוד".

במשך 30 שנה אחרי המלחמה המשיכה משפחת טוביאס להתגורר ברומניה, כאשר מנחם מנדל הופך בינתיים לבחור צעיר. "על פי החוק נדרשתי ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ואנטומיה", הוא מספר, "עשיתי זאת, ואפילו זכיתי במקום הראשון באולימפיאדה המדעית של רומניה והוכתרתי כאלוף המדע, אך לא הסכמתי אף פעם ללמוד בשבת וגם לא להסיר את הכובע מהראש.

"למעשה", הוא מספר, "מיד עם סיום המלחמה היו אלפי יהודים מרומניה שעלו לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן נסגרו שערי המדינה על ידי השלטון הרומני קומוניסטי, והתגברו הרדיפות נגד שומרי המצוות. בשנות ה-50 נפתח חלון הזדמנויות נוסף בו התאפשר שוב ליהודים לעלות לארץ, אך אחר כך סגר עליהם מסך הברזל.

"הייתי אז בחור צעיר", הוא מספר, "רציתי מאוד לעלות לישראל, אך היה אסור לדבר על כך באופן רשמי, שכן זו הייתה עבירה חמורה ביותר. באותם ימים היו מאות יהודים שנעצרו ועונו בעינויי מוות, עם מכות ומאסרים".

ואז זה הגיע גם אליהם. "מכיוון שאבי נחשב לנשיא היהודים הציוניים, עקבו אחריו כל הזמן. אבא לא פחד כלל, הוא היה ממשיך לנאום לפני היהודים ביידיש, בלי לפחד ובלי לחשוש. ואז הגיעו המעצרים, היינו נתונים תחת חקירות קשות מאוד ואיימו על חיינו. תפרו לנו תיק ענק, מלא בהאשמות, הוא כלל 1700 עמודים, מלאים במסמכים חמורים.

"כשעצרו אותנו שחררו אסיר אחר", מוסיף הרב טוביאס, "ואותו אסיר נסע במשך שש שעות עד אלינו כדי לספר לנו שהוא עולה לארץ, ולשאול אם יש לנו בקשה מיוחדת ממנו. אבא ואני ביקשנו ממנו דבר אחד – מיד כשהוא מגיע לארץ, שייצור קשר עם האדמו"ר מבוהוש מתל אביב, ושיאמר לו שאנחנו בסכנה גדולה ושיתפלל עלינו. אני לגמרי מאמין בכך שהתפילות הרבות בארץ ובקהילה ברומניה, והזכויות של אבי עזרו לנו, שכן לבסוף שחררו אותנו ממש מעבר לגדר הטבע, אחרי ששיחדנו מישהו בסכום כספי גבוה. כך התאפשר לנו לצאת לאוסטריה, ומשם לארץ ישראל".

לא קל היה לעזוב את הקהילה המוכרת והאהובה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייהם, אך משפחת טוביאס ידעה שהיא שואפת לדבר אחד ויחיד – לעלות ארצה.

"כשהגענו לארץ התגוררנו בתחילה בהרצליה", מספר הרב טוביאס, "אבא קיבל משרות שונות בישיבות באזור, והוא המשיך בהקניית תורה לתלמידים הרבים. גם אני השתדלתי במשך כל השנים ללכת בדרכיו, כאשר ניצלתי את הידע הרב שיש לי בנושא המדע, כדי להתחבר עם בעלי תארים אקדמיים ולדבר איתם בשפתם. כיום, ממרומי שנותיי, כאשר אני כבר סבא לנכדים ולנינים, אני יודע שקירוב הוא אחד הדברים החשובים ביותר שיכולים להיות. יהודי מקרב תמיד, לא רק כשהוא בתפקיד רשמי, אלא בכל זמן ומצב. צריכים להיות ערניים לכך, ופשוט לשים לב".

ולסיום, אי אפשר שלא לשאול – מה נתן לך כוח במשך כל השנים, ובפרט בתקופת המאסר? מה עזר לך להחזיק מעמד?

"רק המחשבה על ארץ ישראל. כיום יש אנשים שמתבלבלים בין ציונות לאהבת הארץ. כשאני מדבר על אהבת הארץ, אין כוונתי למדינה כשלעצמה, אלא לארץ ישראל כפשוטו – לזכות האדירה שיש לך בכך שאתה גר בארץ, נושם את האוויר המצוי בה ומקיים את המצוות שאפשר לקיים רק בה. כל רגע ורגע של יישוב הארץ הוא מצווה גדולה. גם בזמנים הקשים ביותר חשבנו על כך, וזה מה שנתן לנו את הכוח יותר מכל דבר אחר".

לקריאת הכתבה באתר 'הידברות', לחצו כאן.

הפוסט כשהרומנים הקומוניסטים הציעו לי לוותר על היהדות, תמורת החיים הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

רומניה. היהודי העציר בבית המעצר וואסלוי שזכה לקבל בתא המעצר מצות ויין בזכות שליחי שטפנשט-רומניה בערב חג הפסח, במירוץ נגד הזמן לביטול צו ההסגרה שחתם השופט הרומני נגדו, ערב חג הפסח.

כזכור, שליחי שטפנשט-רומניה פעלו רבות להכנסת מוצרים כשרים וחיוניים לעציר המדובר בחודש וחצי האחרונים, השוהה בבית המעצר בעיר וואסלוי שברומניה. בימים אלה, עורב עוה"ד מרדכי ציבין בנסיון למנוע את ההסגרה לבלארוס.

כפי שמתברר כעת, בעקבות פרסומו של העיתונאי איתמר אייכנר, העציר נלקח לבית המעצר בעיר וואסלוי שברומניה לפני חודש וחצי ברומניה בדרכו להלוויית אמו שנפטרה בקישינב שבמולדובה, בעקבות צו מעצר שהוציאה בלארוס באמצעות האינטרפול. בית משפט ברומניה התיר ביום שישי להסגירו לבלארוס למרות שחוות דעת של משרדי המשפטים והחוץ ברומניה קבעו שמצב זכויות האדם בבלארוס "גרוע", כלשונם.

שמו הוא רומן דורפמן, אזרח הארץ בן 38 תושב צפת שעובד בשדה התעופה, הינו יליד מולדובה, אשר לפני חודש וחצי נסע בבהילות לקישינב דרך רומניה לאחר שהתבשר כי אמו נספתה בשריפה בביתה. בגבול בין רומניה למולדובה הוא נעצר, בגלל צו מעצר של בלארוס שטוענת כי לפני שמונה שנים היה קשור להונאה במכירת כרטיסים למופע מוטורי של אופנועי שטח. על פי בקשת ההסגרה, דורפמן מכר כרטיסים למופע המוטורי בכ-15,500 אירו ולא סיפק אותם. דורפמן מכחיש את הטענה וטוען שהיה שותף לעסק מקומי למופעי אופנועים שהולאם על ידי הממשלה ולכן ברח מהמדינה והועמד לדין שלא בפניו. אז, לדבריו, נידון לעונש של עד שלוש שנות מאסר.

אייכנר מדווח כי על אף שמדובר בהונאה ברף התחתון ודורפמן גם היה מוכן להחזיר לבלארוסים את הכסף – הם התעקשו לעצור אותו והוציאו נגדו צו מעצר. אין זאת הפעם הראשונה שהוא נעצר בגין אותו צו. לפני כחצי שנה נעצר באוסטריה ובהונגריה אך שוחרר בגלל מצב זכויות האדם בבלארוס.

השופט הרומני ביקש שיגישו לו חוות דעת של משרדי החוץ והמשפטים ברומניה על מצב זכויות האדם בבלארוס והקשר למלחמה באוקראינה. התובע תמך בהסגרתו, אך הציע להמתין עד שהמלחמה תיגמר, ואולם, ביום שישי האחרון במפתיע השופט הרומני החליט להסגירו ונתן חמישה ימים לערער על ההחלטה.

פרקליטו של דורפמן, עו"ד מרדכי ציבין, המטפל בעצורים ישראלים בחו"ל אמר: "החלטת ביהמ"ש הרומני הייתה הלם מוחלט, במיוחד לאחר חוו"ד של משרד החוץ והמשפטים הרומניים, אשר תמכו במלוא טענותיי לעניין המצב הגרוע של זכויות האדם ועצירים בבלארוס וכן לאור העובדה שרומניה הינה חברה באיחוד האירופי". עוד הוסיף ציבין כי הוא מאמין שהערעור בבית המשפט הרומני העליון יהפוך את ההחלטה.

משפחתו וחבריו של דורפמן אומרים: "נפל עלינו פטיש ביום שישי כאשר שמענו על פסק הדין. לא הבנו מאיפה זה בא במיוחד שמשרדי החוץ והמשפטים אומרים שמצב זכויות האדם במדינה הזאת בכי רע. רומן הוא בחור נורמטיבי לגמרי. הוא הסתבך פה בגלל החוקים בבלארוס שנוהגים להלאים עסקים. מדובר בעבירה מינורית שרומן היה מוכן לשלם את הכסף אבל הם מתעקשים על מאסר מה שמוכיח שזה פוליטי. אנחנו בטוחים ב-100 אחוזים שאם רומן יוסגר לבלארוס הוא יישב בכלא ומדובר בסכנת נפשות בשבילו. מדובר במדינה טוטאליטרית".

שטפנשט-רומניה מלווים את העציר וממשיכים לספק לו צרכי מזון ומחזקים את ידיו בתקווה ובתפילה כי יזכה לשחרור מלא במהרה.

הפוסט רומניה: מירוץ נגד הזמן לביטול צו ההסגרה של העציר היהודי לבלארוס הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

שדרוג היחסים עם רומניה, מעורר ציפיות במוסדות שטפנשט, כי הפעילות היהודית במדינה הרומנית תזכה לקידום ותמיכה ממשלתית, בכל הקשור לשיקום בתי הקברות וחיזוק הקהילות היהודיות הפזורות בה.

זה קורה על רקע מפגש שהתקיים היום בירושלים בין ראש ממשלת רומניה לודוביק אורבן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שציין כי "בשנה הראשונה לכהונתך כראש ממשלה ברומניה בחרת להגיע לארץ, ובחרת לעשות זאת בזמן הקורונה. אתה מתקבל כאן בברכה".

עוד אמר: "לפני רגעים אחדים שוחחתי עם עמיתנו סבסטיאן קורץ מאוסטריה. אמרתי לו שעם ישראל עומד לצדה של אוסטריה, כשם שאני יודע שגם העם ברומניה, וכך גם רבים אחרים כנגד הברבריות של הטרור האסלאמי".

"אותו הדבר נכון לגבי הקורונה. אתמול שוחחתי עם ידידי קיריאקוס מיצוטאקיס מיוון, כדי לראות כיצד נוכל לשתף פעולה בנוגע לקורונה. ולפני שעתיים שוחחתי עם עמיתנו אנדריי באביש מצ'כיה, כדי לבחון שוב כיצד נשתף פעולה יחד ונסייע זה לזה".

לדברי ראש הממשלה, "זה דבר שקורה בשגרה עם רומניה. ידידותנו הייתה חזקה מאוד לאורך שנים רבות – בין העם בישראל לעם ברומניה. מאות אלפי רומנים הגיעו לישראל, והם מהווים גשר אנושי שמאפשר לישראלים להתוודע לתרבות ההדדית. זהו גשר חי שמהווה בסיס לידידות המשותפת שלנו שרק מתחזקת".

נקודת המפגש עסקה במיסוי עסקים: "החשוב ביותר הוא שנאפשר שיתוף פעולה בין המגזר העסקי שלנו… נחתום היום על אמנה להימנע ממיסוי כפול… אני חושב שאלה חדשות טובות מאוד לרומניה ולישראל".

לסיום אמר: "אנו נמצאים בתקופה של שלום. אנו עושים שלום. עשינו הסכמי שלום ונורמליזציה עם שלוש מדינות ערביות, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן. לכן, ברור שיש להן השקפה שונה לגבי המצב כאן במזרח התיכון מאשר לחלק מהבירוקרטיות המסורתיות של האיחוד האירופי. נמשיך להעריך את הסיוע הרומני בהסברה לאיחוד האירופי".

לאור השידרוג ביחסים עם רומניה, מסכמים את המפגש במוסדות שטפנשט כהזדמנות לקפיצה גם בתחומים החשובים ליהודים ברומניה, לכך הממשל הרומני יכול לתרום רבות, אם בשיקום בתי העלמין ואם בחיזוק הקהילות היהודיות.

צילום: אריאל חרמוני / משרד הביטחון

הפוסט רומניה: מפגש בין רה"מ בנימין נתניהו עם רה"מ רומניה לודוביק אורבן בירושלים הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

הגאון רבי משה חיים לאו זצ"ל הי"ד

רבה של שאץ רומניה, פרעשוב ופיעטרקוב

נעקד על קידוש השם י"א מרחשוון תש"ג במחנה טרבלינקה פולין

הרב הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, המוכר בעולם היהודי כרבה של פיעטרקוב וכסמל ומופת של "קידוש השם", נולד בלבוב שבפולין, לאביו הרב צבי יהודה (הירש לייב) לאו, תלמיד-חכם עשיר ומיוחס, ולאמו מרת לאה הינדה, בת הגאון רבי שמואל יצחק שור זצ"ל בעל ה"מנחת שי".

על שולחנם התאחדו תורה וגדולה ומזיגה נפלאה של תורה וחכמה, חסידות עם דרך-ארץ, מידות טובות עם צדקה וחסד, כהמשך למורשת הנפלאה שינקו מדורות קדומים, בהם רבנים גאונים ואנשי שם:

השל"ה הקדוש, רבי יואל סירקיש מקראקא בעל ה"בית חדש", רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב", מהר"ם מטיקטין, רבי מנחם מאניס הלוי איש הורוביץ ראש מתיבתא בלבוב, אחיו רבי יצחק אב"ד קהילות אה"ו, רבי אפרים זלמן מרגליות, ועוד גאונים וצדיקים.

רבי משה חיים, בנו השני של רבי צבי יהודה, נולד בי"ד באייר תרנ"ב, ונקרא על שם אבי סבו ה"מנחת שי", רבי משה חיים ממונסטרישץ'.

מילדותו משך את עין רואיו בחכמתו וחריפותו ושקידתו המיוחדת, ובכושר מנהיגותו.

בחרותו

כבחור צעיר קנה את תורתו אצל מורי ההוראה של הדור, תחילת תלמודו הייתה בבית מדרשו של הגאון הנודע רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים" אשר כיהן (בשנת תק"ל) כדיין, מורה צדק ומגיד מישרים בעירו לבוב, את תלמודו קנה מדודו הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בעל "תשובות מהרש"ם" ועוד, ולאחר שיצק מים על ידיו הוסמך על ידו להוראה. לאחר מכן למד והוסמך אצל הגאון רבי מאיר אריק מבוצ'אץ'- טארנא, וכן אצל הרבנים הגאונים רבי שמואל אנגיל מרדומישלא, רבי בנימין אריה הכהן ווייס מטשרנוביץ, רבי אריה מנחם מנדל הלוי שטיינברג מברודי בעל ה"מחזה אברהם", האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ בעל ה"אהבת ישראל" אשר לימים הפך לחתנו (בזוו"ר), ואחיו האדמו"ר מאטיניא רבי חיים זצוק"ל.

ביוזמתו נוסדו חברות "מחזיקי לימוד" והוא הקדיש הרבה מזמנו ללמדם תורה ומוסר. פעילותו זו התרחבה בתרע"ג כשנוסדה "תפארת בחורים".

בערב מלחמת העולם הראשונה החל להשתתף בכתבי-עת חרדיים שהופיעו במזרח גליציה, וכן ב"מחזיקי הדת" ו"קול מחזיקי הדת" שיצאו לאור בלבוב בחסות האדמו"ר הגה"ק רבי יהושע מבעלזא והגאון רבי שמעון סופר מקראקא זצוק"ל. השתתף כצעיר הצירים בועידה הראשונה של "אגודת ישראל" שהתקיימה בלבוב בב' סיון תרע"ד, על סף מלחמת העולם הראשונה, הופיע בה בנאום חוצב, נבחר כמזכיר הועידה והתבקש לצאת למסע הסברה בערי גליציה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחתו לוינה, שם התקרב לחצרות האדמו"רים לבית רוז'ין, רבי ישראל מטשורטקוב, ועוד, תוך שהוא ממשיך בלימוד יומיומי אצל מורו ורבו הגאון רבי מאיר אריק מבוצאץ'. בווינה מסר שיעור יומי בבית הכנסת "שיף-שוהל" להמוני צעירים, כמו כן נפגש עם ד"ר נתן בירנבוים ז"ל ונעשה לידידו הקרוב.

רבנותו הראשונה – בשאץ רומניה

בהשפעת אחיו רבי ישראל יוסף הי"ד, רבה של קולומיי, התקרב אל האדמו"ר ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע, שלקחו כחתן לבתו דבורה. אמנם אשתו זו נפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנם יהושע, ובשנת תרפ"ה, בתקופת כהונתו בשאץ, נשא בזוו"ש את בתו של הרה"צ רבי שמחה פרנקל-תאומים מקראקא-פודגורז', "רבה של סקאווין", חתן הצדיק רבי נפתלי הלברשטאם זצ"ל מקשאנוב בנו של הרה"ק רבי דוד מקשאנוב שהיה בנו של הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז, מצאצאי ה"חכם צבי".

משרת רבנותו הראשונה של רבי משה חיים היתה העיר שאץ (סוצ'אבה) בבוקובינה שברומניה. הוא קיבל את המינוי בשלהי תרע"ט בהיותו בן כ"ז שנים. בבואו אל העיר לא היה בה אף לא תלמוד-תורה אחד, ובפעילותו התוססת הכניס רוח חיים לקהילה, כשתוך זמן קצר נפתח תלמוד-תורה, התארגנו שיעורים למבוגרים ולאנשים עובדים, כשרבי משה חיים מרביץ בהם תורה. במשך שמונה שנות כהונתו בעיר שאץ, תיקן בה תיקונים רבים בשטח הכשרות ושמירת השבת, ובמשך כל אותה תקופה לא ההין שום בעל עסק לפתוח את בית העסק בשבת. בהשתדלותו של הרב שוחררו החיילים היהודיים משירות בשבתות, כשהוא עצמו דואג לאירוחם בבתי יהודים.

מלבד פעילותו הרבה בשאץ, פעל גם בסביבה הקרובה והרחוקה. כך יזם באותן שנים את הקמת ישיבת "באר מים חיים" בצ'רנוביץ, פעל להקמת רשת בתי-ספר לבנות "בית יעקב" בלבוב, קרקוב, קולומיי, סטניסלב וטרנוב, והשתתף בקביעות בכתיבה בירחון "בית יעקב" בלודז'. בתקופת כהונתו בשאץ יצא שמו בריכוזי היהדות החרדית באירופה המזרחית והמרכזית כנואם בחסד עליון ומחונן בעט סופרים. מסעי הופעותיו בנאומים ומאמריו העשירו את הספרות והעיתונות הדתית באותה תקופה. בקהילה זו – שאץ, נולד בן-דודו המפורסם המהר"ם שפירא זצ"ל ובעיר זו ניטעו יסודות רעיונו הכביר הדף היומי שהתנחל בלבבות העם היהודי לכל שדרותיו וחוגיו.

בפעילותו הרבה למען העליה לארץ הקודש, נשלח כציר מטעם "אגודת ישראל" בוארשה לועידה הראשונה לענייני ארץ ישראל שהתקיימה בפרנקפורט דמיין, שם נשא נאום נלהב.

ברבנות פרעשוב

החל משנת תרפ"ח קיבל על עצמו את הרבנות בפרשוב.

בפרשוב הקים הגרמ"ח את ישיבתו "תורת חיים", אליה נהרו תלמידים רבים מפולין, גליציה, אוסטריה, רומניה והונגריה, וממנה יצאו רבנים, ראשי ישיבות, עסקני ציבור ואנשי מעשה. על אף טרדותיו הרבות בעניני הקהילה היה משמיע בעצמו את השיעורים היומיים ומטפל באופן אישי בכל תלמיד. למתאימים לכך איפשר להשתתף בפסיקת שאלות שנזדמנו לבית-דינו ודיני-תורה שהתנהלו בלשכתו, ומהם שהקדיש רבות לטיפוח כושר הנאום וההנהגה שניחונו בהם.

לצד הנהגת הקהילה והישיבה המשיך בפעילותו הציבורית למען כלל ישראל. בכנסייה הגדולה השניה של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה בשנת תרפ"ט, התפרסם בנאומו הגדול על הצורך בהקמת מוסדות חינוך של "תורה ומלאכה" להצלת המוני הנערים היהודיים. הוא הציע להנהיג תרומת קבע של כל אשה בישראל בעת הדלקת נרות שבת, להקמת מוסדות חינוך להמונים שאינם נמנים על לומדי תורה בישיבות. בהצלת נוער זה מבורות ומהדרדרות מוסרית ראה משימת חייה של "אגודת ישראל".

ברבנות פיוטרקוב

כשיצא מהר"ם שפירא למסעו באמריקה לגיוס מימון להשלמת בניין ישיבתו, התגייס רבי משה חיים למסע דומה בערי פולין וגרמניה. בפתיחת הישיבה בתר"ץ נתכבד רבי משה חיים בנאום הפתיחה והוא דרש בפני התלמידים בהלכה ובאגדה. כשמהר"ם שפירא נסתלק לעולמו, מילא בישיבת יח"ל תפקיד פעיל כחבר הנשיאות והשלטון הרוחני שלה. בהתאספות גאוני התורה של פולין לחלוקת תעודות "צורבא דרבנן" לבני הישיבה, כובד רבי משה חיים לשאת את דברו ולחלק את התעודות.

מיד עם הסתלקותו של המהר"ם ערך הגרמ"ח מסע הספד ומגבית לחיזוק "ישיבת חכמי לובלין".

במסגרת מסעו הגיע גם לפיוטרקוב, שם זכרו כמה ממקורביו של מהר"ם שפירא זצ"ל את דבריו כי הרב מפרשוב יהיה מתאים למלא את מקומו. לאחר שנשא את הספדו הגדול בבית-הכנסת הגדול בעיר, התאספו מאות מראשי הציבור החרדי בעיר והציעו לו את כסא הרבנות בפיוטרקוב.

רבי משה חיים המשיך במסעו בדרכו ללודז', כשבתחנת הרכבת בקראקא קרהו אסון. בעמדו כבר בקרון הרכבת והדלת פתוחה, טולטל הקרון מעצמת תזוזתה הפתאומית של הרכבת. הרב הושלך מהקרון ונפל אל בין שתי קרונות, כשהוא שכוב לארכו בין שני פסי המסילה. חמישה קרונות עברו מעליו והוא לא איבד את עשתונותיו. תוך חלקי שניה הוא חישב את מצבו ותיקן לפי זה את תנוחתו. את כף ידו הניח על פניו כדי להגן עליהם, אך מרפקו רוטש על ידי גלגלי הקרונות. דקות ספורות הוא נשאר לשכב לבדו, עם בוראו, על המסילה. כשהתקרב אליו פועל רכבת הופתע הפולני לראות סימני חיים אצל הפצוע המונח על המסילה, שביקש מים. כשהיה כבר באמבולנס בדרכו לבית החולים היתה משאלתו להודיע לרבי משה'ניו פרידמן מבויאן הי"ד, שהתגורר בקראקא, על מה שקרה לו. בהיותו על שולחן הניתוחים ביקש להמתין לבואו של רבי משה'ניו. כשניצב רבי משה'ניו לידו ופרץ בבכי למראה עיניו, היתה בקשתו של רבי משה חיים: "אנא, השגיחו שישאירו מקום שיעור להנחת תפילין". המנתח, ד"ר פישר, לא האמין למשמע אזניו, כי רק לפני כמה דקות לא היה מוכן לתת כל תקוה לחייו. כשקם מתרדמתו, אחרי כחמש שעות, סיפר למקורביו על חלומו בדבר תקופת קידוש השם הממשמשת ובאה וכי עליו להתמסר מעתה לנושא זה.

רק לאחר מספר חודשים של טיפול והתאמת יד תותבת, יכל לשוב לפרשוב והחל בכתיבת הפרק הראשון של ספרו על קידוש השם, הלא הוא "פרק ההצלה" שהוקדש לנס ההצלה שאירע לו. בינתים נערכו הבחירות בפיוטרקוב ובין כסה לעשור בתרצ"ו עלה הגרמ"ח לשבת על כסא הרבנות בעיר זו. גדולי הדור שלחו לו את ברכותיהם לבחירתו החדשה וראו בהשתקעותו בפולין תגבורת חשובה להנהגתה של היהדות החרדית. כ"ק האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור כתב לו: "אהובי ידידי הג' משה חיים שי' לאי"ט. הנני לברכו במשמרתו משמרת הקודש החדש שי' לו לברכה ויגדיל תורה ויאדירה ויטע יר"ש בלב תלמידיו כנפשו ונפש תדרשנו לטובה". מכתב נלהב שלח לו גם כ"ק האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. האדמו"ר מבעלזא, רבי אהרן זצוק"ל, כתב: "לכבוד ידיד ה"ה הרב הג' הגדול בתורה חריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מוה"ר משה חיים שליט"א אב"ד דק"ק פיוטרקוב, …הנני מברכו בברכת מזל טוב להתמנותו לרב אב"ד דק"ק פיוטרקוב, השי"ת יעזור שיהי' בשעה טובה ומוצלחת ולנהל עדתו עדת ישורון בדרך תוה"ק כיד ה' הטובה עליו ושיוכל גם שם להרביץ תורה ויר"ש בהרחבה ברוב נחת ואך ששון ושמחה ישכון תמיד באהלו ויבשר תמיד בשורות טובות…". האדמו"ר מסטרופקוב, רבי אברהם שלום הלברשטאם זצוק"ל, בנו של הצדיק משינאווא זצוק"ל, כתב: "…ויזכה לנהל עדתו עפ"י התורה והיראה ברוח ישראל סבא ויחזיר העטרה ליושנה ויקרב לבבות רחוקות וישם שלום וברכה בין אחים ויתקדש שם שמים על ידו כאשר עם לבבו כנפשו היפה ונפש ידידו ומכבדו ומוקירו…".

קברניטי התורה בפולין, הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, הגאון רבי נחום וידנפלד מדומברובה, רבי צבי יחזקאל מיכלזון מפלונסק-ורשה, האדמו"ר מבויאן-קראקא רבי משה פרידמן, הגאון רבי אהרן לוין מריישא, רבי מנחם מנדל אלתר מפאביניץ-קאליש, רבי מנחם זמבה מפראגה-וארשה, ראש "ישיבת חכמי לובלין", הרב מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר, ועוד גדולי תורה, שלחו את ברכותיהם להיבחרו לפיוטרקוב.

כהונתו בפיוטרקוב קירבה אותו עוד יותר לעניני "ישיבת חכמי לובלין" וחלק מזמנו הקדיש לעניני יח"ל.

באותה עת התקדרו עננים שחורים בשמי יהדות פולין ופעילותו הציבורית חרגה מתחומי העיר בה כיהן והוא לקח חלק פעיל בעניני הציבור היהודי בפולין. בכנסיה הגדולה השלישית שהתכנסה במרינבד בתרצ"ז העלה את מלחמתם של הפעילים למען ארץ ישראל והתגלה שוב כדובר ההמונים.

בשלוש שנות שבתו בפיוטרקוב, שלפני החורבן, קידם את מחקרו ההלכתי בענין קידוש השם, ניהל חליפת שאלות ותשובות בנושא עם גדולי התורה של ליטא, פולין, גליציה וארץ ישראל. ספרייתו הגדולה כללה כששת אלפי כרכים ומאות כתבי יד יקרי מציאות, אותם אסף במסעותיו.

בימי מלחמת העולם השניה

עם תחילת מלחמת העולם השניה התהלך בין היהודים ועודד את רוחם, והצליח להציל יהודים רבים מהשמדה. בנאמנות מוחלטת לבני קהילתו החליט להשאר עם קהילתו ולא לנסות להימלט על נפשו. כאשר פרצו כוחות היטלר לעיר פיוטרקוב הם צעדו לבנין בית הכנסת הגדול, בו נהג הרב להתפלל ולשאת את דרשותיו בפני אלפי המתפללים שבאו מכל בתי התפילה בעיר לשמעו. בבנין גדול זה על כל קומותיו רצו לשכן את אלפי השבויים הפולנים שלכדו בקו החזית. חיילי הוארמאכט חטפו יהודים ברחובות ואילצום לפנות את הספסלים, את ארון הקודש והבימה כדי לפנות מקום לשבויים. כשהגיעה השמועה אל הרב, שהיה אז חולה במיטתו, הוא יצא לבית הכנסת והתייצב בפני מפקד היחידה. הנאצים נדהמו לראות לפניהם יהודי גאה בלבושו הרבני מדבר אליהם בגרמנית רהוטה, הם קראו למפקדם, אוברסט בראנד, והלה נעתר לבקשת הרב להרשות את הוצאתם של כששים ספרי תורה ולהעבירם לבית המדרש הסמוך. אך הרב לא סמך על יושרו הגרמני של המפקד. בחשכת הלילה אירגן קבוצת צעירים שהגיחו לבית המדרש, הוציאו את ספרי התורה והעבירו אותם לבית הקברות, שם נטמנו מאוחר יותר באהלי הצדיקים מוולבורז', ראדושיץ ושל האדמו"ר הד"ר חיים דוד ברנהארד זצוק"ל.

עם התבססות שלטונם של הנאצים בעיר פנו אל הרב כאל "זקן היהודים" והטילו עליו את האחריות לביצוע גזירותיהם ופקודותיהם. הרב סירב והודיע להם באומץ כי אין הוא שליחם של השלטונות אלא של יהודי הקהילה. אך הם לא הירפו ממנו ואת היטל העונש הקיבוצי הראשון (הקונטריבוציה), בסך חמישים אלף זהובים, הטילו עליו אישית. לאחר שסולק סכום זה, הציגו דרישה לסכום נוסף, הגדול פי עשר מהמכסה הקודמת. אולם כסף זה הם גייסו בעצמם. בלילה שלפני ערב יום כיפור גנבו צעירים פולניים חמרי עצים שהיו מונחים ליד בית הכנסת ונועדו להקמת בתי שימוש לשבויים הכלואים בתוכו. מפקד הס. ס. בעיר פוצאללו, הבהיל אליו את הרב והודיע לו כי היהודים לקחו את העצים ברצותם למנוע את חילול המקום ע"י הקמת בתי השימוש. משום כך עצרו אנשי ה-ס. ס. עשרה מנכבדי העיר כדי להעלותם למחרת, ערב יום כיפור, על הגרדום. אחרי התמקחות ממושכת הצליח הרב לפדות את השבויים בהתחייבו לספק לגרמנים סכום של רבע מליון זהובים.

בשעות הצהריים של ערב יום כיפור אירגן הרב מגבית "כופר נפש" בכל המנינים, שהתארגנו בבתים פרטיים. כל ראש משפחה חוייב בסכום של 10 זהובים ועל כל נפש במשפחה עוד זהוב אחד. כשהלך הרב למחרת יום הכיפורים למפקדת הנאצים חסרו לו כ-180 אלף זהובים. הוא לקח מביתו את קופסת התכשיטים של המשפחה והוריק לידי הנאצים צמידי זהב, אבנים יקרות, פנינים ומרגליות. עיני הנאצים נצצו לנגד ברק היהלומים והם לא ספרו עוד את הכסף שדרשו כפדיון.

עשרות עגונות הצליח להתיר על פי עדויות שגבה, באמצעות שליחים שיצאו למקומות מרוחקים, ובית דין מורחב שהקים בביתו, בהשתתפות מורי הוראה, גדולי התורה, שהגיעו עם הפליטים ממערבה של פולין. מקרים רבים הובאו בפניו מורשה ורבני פולין ראו בו בקי ומומחה בענין זה, כשם שעוד קודם לכן יצא שמו כמצוי ביותר בעניני גיטין וקידושין.

תלמידיו בפרשוב ובשאר ערי סלובקיה הפצירו בו שייאות לבוא אליהם לשם יתר בטחון, אך הוא לא רצה לנטוש את קהילתו בעת צרה ועבר עמה את כל שבעת מדורי הגיהנום עד לחיסול המוחלט של הישוב היהודי בעיר.

על קידוש השם

בימי עברה וזעם של שלטון הרצח תלו בו יהודי העיר את עיניהם כאל מגדלור בים זועף. בביתו חיפשו כולם עצה ותושיה ואף רחוקים שנקלעו לעיר ונרדפו על ידי השטן מצאו בביתו מקלט. בשנות ת"ש-תש"א-תש"ב המה בית הרב מרוב הפונים אליו. עשרות זוגות נישאו כל שבוע, כשהצעירים המסודרים בעבודה "בטוחה" רצו להבטיח חיי ארוסותיהם מפני שילוח. קשרי חוץ עם מדינות שונות עברו דרך ביתו של הרב. בגבור המצוקה והרעב יזרמו הרב ורעייתו בית תמחוי לנזקקים, כשבעלי בתים הביאו עמם מצרכי מזון ופחם להסקה. כמה עשרות נצרכים מכובדים קיבלו את אספקתם ממטבח זה ובמשך הזמן עבר המטבח לבנין בית היתומים הסמוך ושם הזדנבו תורים של מאות משפחות שבאו ליהנות מארוחה חמה חינם, כשהרבנית וחברותיה העסקניות עומדות מהבוקר עד הערב ומשרתות את הקהל.

מלובלין ומורשה הגיעו שמועות איומות ומטרנוב הגיע שליח שסיפר על רצח אלפי יהודים, ובהם ידידו של הרב, הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן הי"ד. מקולומיי הגיעה ידיעה נוראה על חטיפות וגירושים, בהם אחיו של הרב, רבי יוסף ישראל לאו הי"ד, רבה של העיר. יעד השילוח הוא אופלן, נמסר בידיעה, אך בחקירה במקום הוברר ששום משלוח לא הגיע לשם בחדשים האחרונים. לעומת זה אותה תחנה חדשה במפת השילוחים – בלז'ץ, שטיבה טרם היה ידוע בימים ההם.

האסון המתקרב היה מוחשי ביותר והיהודים אובדי עצות צרו על בית הרב, בתקוה ששם יודעים משהו יותר על הצפוי.

הימים היו ימי הרחמים והסליחות של שלהי תש"ב ויהודים באו לבקש ברכה. הרב יעץ לבנות בונקרים ומחבואים ולהיעלם. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אמר לאנשים. יותר מזה לא היה בכוחו לייעץ.

בימי ראש השנה ויום כיפור התאספו בביתו מאות מתפללים שמילאו את חדר המדרגות. בליל כל נדרי נשא את דרשתו המסורתית שהיתה רוויה דמעות. למעלה משעתיים עורר את הקהל לתשובה. בהוציאו את ספר התורה הקטן שלו, המיוחס לבעל ה"חתם סופר" זצ"ל, ובקראו "אור זרוע לצדיק" התנפלה עליו הקהילה בחיבוקים, בנשיקות ובבכי תמרורים. לפני תפילת "יזכור" דרש שוב ועורר את הקהל לאחוה ולאחדות ברגעים הגורליים הצפויים בימים הקרובים. בתפילת נעילה עבר לפני התיבה, כדרכו בקודש מאז ישב לראשונה על כסא הרבנות. אימת החורבן היתה תלויה באויר שעה שהרב השתפך בתפילתו, אך בצאת היום, כשקראו כולם "שמע ישראל" שוב נשתכח כאילו הכל והוא הלהיב את הקהל בריקוד לוהט "עוצו עצה ותופר" ו"לשנה הבאה בירושלים".

למחרת יום הכיפורים נודע כי הגיעה תורה של צ'נסטוחוב הקרובה. אלפי קלגסים גרמניים ואוקראינים הקיפו את הגטו ושילחו את יושביו לטרבלינקה. אחרי צ'נסטוחוב חיסלו את ראדומסק, ואז בג' מרחשון תש"ג הגיעה גם תורה של קהילת פיוטרקוב.

"יהודים התחבאו ואל תלכו כצאן לטבח!", קרא לבני קהילתו, אך הוא עצמו הלך והתייצב במגרש השילוח כשספר התורה הקטן בזרועו. אותו הכירו הרוצחים, כי עד יומו האחרון שמר על לבושו וזקנו. בשל היעלמו מהמגרש עלולים היו לערוך חיפושים יסודיים ולגלות עשרות מחבואים, הסביר למקורביו. במשך שבוע שלם התנהל הרצח המאורגן והוא עמד על המגרש, חזה בזוועות שפקדו את קהילתו ונשאר עומד על משמרתו. ההתעללות הגיעה לשיאה כשהרוצחים ירו בתינוקות שהיו בזרועות אמותיהם וגררו את זקני העדה הפצועים על הקרקע. "מדוע אנו עומדים? נתנפל עליהם בצפרניים!" קרא לעברו ידידו, רופא מהעיר המתגורר עתה בתל אביב, ביום האחרון של המבצע בי' מרחשון תש"ג, ראש המרצחים איש ה-ס. ס. פויכט, שהתרוצץ כחיה טורפת על המגרש, קלט את זעקתו של הרב "גם שם צריכים אותך היהודים", צעק אליו, והרב הלך עם המשלוח הרביעי והאחרון שחיסל את 25 אלפי היהודים מקהילת פיוטרקוב המעטירה.

וכך סיפר לימים עד ראיה ששרד את התופת: "הרב דרש את מאמרו של רבי עקיבא 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו' ונאומו החוצב להבות אש והרווי התרגשות עזה ריתק את שומעיו שהתעלמו מהצפוי להם ברגעיהם הקרובים. הוא תבע מהם ללכת לקראת הקץ כיהודים ההולכים לקדש את השם, כי כל יהודי הנהרג באשר הוא יהודי, קדוש הנהו. 'מוטב מוות שיש בו חיים מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם', פנה לבני עדתו.

העד האחרון שראהו ברגעיו האחרונים הוא ללא ספק, מר דוד לבקוביץ, איש פיוטרקוב שנמלט מטרבלינקה ומתגורר היום בשיקאגו שבארה"ב, עדותו על הצלתו ממחנה המוות, מצויה בגנזכי הארכיון של "יד ושם" בירושלים: "הגענו לפנות בוקר לטרבלינקה במשלוח האחרון שיצא ביום ד', 21 באוקטובר 1942 (י' מרחשוון תש"ג) מגטו פיוטרקוב, על הרציף ליד הרכבת נערך מיון ויחד עם כמה צעירים ממשלוח זה הוצאתי והועמדתי בצד המון יהודי העיר. עמדנו שם בצפיה דרוכה והרחנו את המוות באויר. הרוצחים ערכו את ההתעללות האחרונה בקרבנותיהם ואנו עקבנו אחרי הקבוצות המובלות לכיוון התאים, מהם לא יצא איש בחיים. בעודנו נצבים שם וחושינו מעורפלים קלטנו לפתע את קולו האדיר של רבינו, הרב לאו, שעמד בתוך העדה של יהודי פיוטרקוב שעמדה מקובצת לידינו. הוכינו בהלם ונשימתנו נעצרה כששמענו את דבריו הרועמים, הוא החל לומר בקול רם את "הוידוי", כשהעדה חוזרת אחריו פסוק בפסוק והולכת בעקבותיו לדרכה האחרונה"…

היה זה בי"א מרחשון תש"ג. ה' ינקום דמו ודם כל קדושי ישראל!

מורשתו לדורות

ספרו המונומנטלי "הדרך לקידוש השם" שהפך לצוואה כתובה ולהכנה לקראת יומו הגדול יום עלותו על מוקדה.

כן פרסם מסות ומאמרים בעברית, אידיש וגרמנית. הערכה מיוחדת נרשמה למסותיו על האם והמשפחה בישראל "שתי אמהות בישראל", שפורסמה בירחון "בית יעקב" ובכמה שפות.

כתב הסופר הנודע הלל צייטלין הי"ד ב"מאמענט" הורשאי מה-17 ביוני 1931, בין השאר: "נראה שמימי ר' שמשון רפאל הירש לא כתב איש בהתלהבות גדולה כזאת על קדושתה של המשפחה בישראל, כמו הרב לאו במאמרו "שתי אמהות בישראל". אני מייעץ לכל בר אוריין ישראלי לקרוא את המאמר פעמיים: פעם אחת בשביל עצמו, כדי שיוכל לתפוס ולהבין את עמקי רעיונותיו של המחבר, ופעם שניה להקריא את המאמר לאשתו ולבנותיו ולהסבירו להן בצורה כזאת שירגישו בעליונותה של הרמה המוסרית של האם והמשפחה היהודית בעבר, לעומת הריקנות החילונית והירידה המוסרית של ההווה".

הפוסט הילולא ה-78: הגאון שנשרף עם 2 קהילותיו הופיע לראשונה ב-שטפנשט..