בעקבות קווים ששרטטנו לדמותו של הרה"ק רבי זלמן לייב ברז"ל שעמד בראש עדת החסידים בטבריה בין השנים תקפ"ג – תרי"ג, התגלה פרשת ההשמטה מההיסטוריה של כולל וואהלין ושמו הטוב של רבי זלמן לייב עצמו.

התברר כי עמידתו בראש עדת החסידים הנמנים על כולל וואהלין, העמידה אותו בפינה שלא נסקרה כראוי ע"י כותבי העיתים כמו הרב אהרן סורסקי בספרו "יסוד המעלה" לתולדות החסידים בארה"ק, הספר שהופיע לפני יותר משני עשורים והתיימר להציג בפירוט רב את תולדותיהם של הצדיקים והחסידים מעליית החסידים הראשונה ואחריה, אך דא עקא שבמשך כל דפי הספר, בחר הכותב הנכבד להתעלם בצורה מכאיבה מהצדיקים ראשי ו"תקיפי ארעא ישראל" כמו הרה"ק רבי יעקב שמשון משפיטווקא והרה"ק רבי זאב וואלף מטשארני-אוסטראה והרה"ק רבי זלמן לייב נשוא מאמרינו, וכל זאת רק בגין היותם נמנים על ראשי ומייסדי כולל וואהלין?! אתמהה.

הגיע הזמן לנקות את האבק מדפי ההיסטוריה שניסו להשכיח מאיתנו ולהזכיר את זכותם הגדולה של הצדיקים בכלל ופעילות כולל וואהלין בפרט.

יש לציין את השתלשלות הקמת הכוללים והשתייכותם לנשיאות צדיקי הגולה, וכדלהלן, בראש כולל וואהלין להחזקת עניי ארה"ק עמדו הרה"ק מאפטא והרה"ק מרוז'ין, לאחמ"כ נפרדו אנשי רייסען (רוסיה) ופתחו כולל נפרד להחזיק את עניי ארץ ישראל מיוצאי רייסען שעמד תחת נשיאותם של מרנן צדיקי בית לעכוביטש וסלונים זיע"א, לימים כאשר יוצאי ארץ רומניה טענו שמקפחים את חלקם בחלוקה פתחו אף הם כולל 'רומניה' ואח"כ כולל 'בסרביה', נושא מרתק זה ראוי למאמר נפרד ומקיף שישפוך אור על ההיסטוריה של הכוללים ועל חשיבות החזקת עניי ארץ הקודש בעיני רבוה"ק שבגולה.

לפנינו מאמרו המושלם והמפורט של החוקר המצויין הרב יצחק אלפסי הי"ו (ירפאהו השם ויחלימהו) בספרו 'החסידות וארץ ישראל' בו שופך אור על הרה"ק רבי זלמן לייב בטבריה זצוק"ל ועל תקופת עומדו בראש עדת החסידים.

רבי יקותיאל זלמן יהודה ליב אבי משפחת ברז"ל

חסד אנו עושים עם רבי יקותיאל זלמן יהודה ליב שעמד בראש הכולל החסידי של "כולל וואהלין" בטבריה ושמו כמו נשכח מכותבי תולדות הישוב בארץ ישראל…שכתבו בערכו כדוגמא: "…מחכמי ורבני האשכנזים בטבריה במחצית המאה הי"ט. היה בין החתומים על העצומה נגד הריפורמה בשנת תר"ו. פרטים נוספים עליו בלתי ידועים". זה הכל, ואוי לאותה בושה. בינתיים התוודעתי לבני משפחת ברזל, שאינם אלא: בני ר' זלמן ליב, שכך היה קרוי בפי העם ומהם קבלתי פרטים רבים על אבי המשפחה הדגול ומעתה ימצא את מקומו הראוי בתולדות הישוב וסוף הכבוד לבוא.

תחילה עלי להבהיר: היו בטבריה שני כוללים של חסידים. כולל רייסין, מייסודו של רבי אברהם מקאליסק. עסקני הכולל הזה זכו לתיאור מלא של אישיותם בספרו של ידידי הרב אהרן סורסקי "יסוד המעלה" חלק ראשון, ואילו בני הכולל השני – כולל וואהלין – לא זכו שייכתב עליהם ספר מיוחד, ורבים כמו גם נושא מאמרנו, נשארו בבחינת נעלמים. את הכולל הוואהליני הקים רבי יעקב שמשון משיפיטובקה – (עיין בערכו). לא נדע מתי בדיוק הוקם הכולל הזה, אבל שליחו, רבי אפרים פישל מזאסלב, יצא בשנת תקנ"ד לפולין והוא שארגן את תמיכתם הנלהבת של צדיקי פולין: רבי מרדכי מנסכיז, ה"חוזה" מלובלין ורבי ישראל מקוז'ניץ בכולל הזה. [ראה גם במאמר על רבי זאב וולף מטשרני אוסטרהא].

שרבי יעקב שמשון משיפיטובקה הקים את הכולל הוואהליני, אפשר גם לראות מן העובדא שרבי אהרן סורסקי מתעלם ממנו לחלוטין ואם כן אין הוא שייך לכולל רייסין. רבי יעקב שמשון מתנצל בפני רבי ברוך ממז'בוז על הקמת הכולל הזה, במכתב מלא התנצלות שנשלח אליו וכאמור יש המפקפקים באמיתותו. רבי יעקב שמשון נפטר בג' סיון תקס"א ואז מילא את מקומו רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא, רבו של רבי מנחם מנדל מקוסוב. רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא (ויש לתקן בספרו החדש של רבי מאיר הלחמי, בהקדמה של אביו: הוא שעלה לארץ ישראל ולא רבי בנימין זאב וולף מזבארז', בנו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב) נפטר בשנת תקפ"ג ואז מילא את מקומו כראש הכולל נושא מאמרנו, רבי יקותיאל יהודה זלמן ליב, כפי שנראה מחתימותיו ומהמכתבים הבאים ששלח כולל הפקידים והאמרכלים מאמסטרדם.

מסורת המשפחה מספרת שרבי זלמן ליב נולד בשנת תקל"ו (בעיר קיטוב. בספר 'החסידות' כתבתי תקכ"ח). אביו, רבי ישכר דוב (ולא רבי צבי הירש) היה בן בתו של ה"נודע ביהודה" – מסורת החייבת לדעתי בדיקה, שכן כותבי תולדות הנודע ביהודה אינם מכירים נכד שכזה והרי רבי זלמן ליב, הנין, נולד עוד בחיי ה"נודע ביהודה" שנפטר בשנת תקנ"ג, אילו היה רבי זלמן ליב נינו של ה"נודע ביהודה", היה בוודאי טורח לציין זאת באחת מחתימותיו. על תולדותיו בטרם עלה ארצה, כותב לי נחום ברזל ואני מביא את הדברים בלשונו:

"מילדותו הכירוהו כילד פלא, כי הצטיין מאוד בלמודיו ובצעירותו כבר יצא שמו גאון ותפארת בתור גדול בתורה, ביראה, בחסידות ובמדות תרומיות. הוא היה חברו ועמיתו של הרה"צ רבי מנחם מענדל מקוסוב, מיסד שושלת חסידי קוסוב וויזניץ, שניהם יחד היו תלמידיו המובחרים והמובהקים של הרבי רבי זאב וועלוויל מטשרנואוסטרה ז"ל, תלמיד המגיד הגדול ממזריטש. והוא, רבי זלמן לייב, לא רצה בשום אופן לקבל עליו את התואר רבי של חסידים שאנשי הסביבה בהסכמת הצדיקים הגדולים שבדור בקשו לקבל אותו עליהם.

בהיותו בן חמש עשרה שנה, בשנת תקנ"א, בא בברית הנישואין עם אשתו הילדה המפורסמת ביופי ובטוהר המדות רחל בת הגביר המפורסם בנש"ק רבי מאיר האייער מסערעט בוקובינה.

משך שלש שנים אכל על שולחן חותנו הגביר והתמסר בשקידה נפלאה ללמוד התורה והתנהגות חסידית. פעם הלך בשוק שקוע ברעיונותיו הקדושים ונאבד ממנו ארנק עם כסף וזה בלבל אותו קצת. אז בא הביתה ופנה תיכף לאשתו המחוכמת: "רחלה", נאבד ממני ארנק כסף וזה השפיע לבלבל את מוחי ולכן החלטתי: אם כסף יכול להשפיע על מוחי אני מוכרח לעלות לארה"ק, ששם יוכל מוחי להיות שקוע רק בדברי תורה וקדושה ושום דבר לא יוכל לבלבל אותי ובכן אני פונה אליך בשאלה: מה אעשה? בחו"ל איני יכול להשאר, אולם אני לוקח בחשבון שאת אשה צעירה מאוד ושמה קשים קצת החיים הגשמיים, וגם לא תוכלי להשיג לך חברות כמוך ולכן את צריכה להחליט מה לעשות. ענתה לו: זלמינקע, איך בין מקבל דיר צו פאָלגן אין אַלע אומזיכטן, אבי מיט דיר צוזַאמען, מיין בעסטער פאַרגעניגן וועט זיין אַז דוּ וועסט זיך קענען פיהרן דיין הייליגן וועג איידער אַלע גשמיותדיקע פאָרגעניגן אין חוץ לארץ", ("אני מקבלת עלי לשמוע בקולך בכל הענינים ובלבד שאהיה אתך ביחד, הסיפוק הגדול ביותר שלי יהיה, אם תוכל לנהוג בדרכך הקדושה, יותר מכל הסיפוקים הגשמיים שבחוץ לארץ") אמר לה רבי זלמן לייב:

"תהי מבורכת מאלקים ואנשים" ואני מבטיחך שבארצנו הקדושה תפקדי ללדת בנים ובנות, ועוד תוכלי לראות דורות ישרים יבורכו. בעזרת השי"ת אנחנו נוסעים בשעה טובה ומוצלחת. תיכף התחילו להתכונן לנסיעה ונסעו דרך קושטא בספינת רוח ומשוטים משך חצי שנה על הים עד הגיעם לחוף עכו, משם המשיכו דרכם לעיה"ק טבריא. שמה גר האדמו"ר מקאליסק ולשם הי' מיועד הרבי רבי וועלוויל הנ"ל – מטשרני-אוסטרהא – לבא ולהתיישב".

רבי זאב וולף הגיע לארץ בתשרי בשנת תקנ"ט והצטרף לכולל של רבי יעקב שמשון משיפיטובקה (ועל כן לא זכה גם הוא להזכר כערך בספרו של רבי אהרן סורסקי). כאמור, אף מילא את מקומו משנת תקס"א ועד לשנת תקפ"ג. סביר להניח שרבי זלמן ליב עלה לארץ עם רבו הנזכר בשנת תקנ"ט ועדיין הוא צעיר מאוד לימים. כך כתבתי גם בספר "החסידות מדור לדור".

לפי מסורת המשפחה, והדבר אפשרי, הלך רבי זלמן ליב ל"שולחנו" של רבי אברהם מקאליסק שעמד בראש הישוב הטברייני (ולא אל רבו?), אלא שהתיישב בסוף השולחן, כדי שאיש לא יכירו, שהרי עשה זאת ב"סעודה שלישית" בשעת דמדומים, אולם לא היה דבר נסתר מרבי אברהם והוא קרא לאברך הצעיר: "אברך בוא הנה" (יונגע מאן קום אהער).
"הקליסקער הושיבו לימינו והמנהג היה שהיו מגישים לשולחן תרנגולת ממולאת, והרבי בעצמו היה מחלק לחבריא וכשהכניסו את הקערה עם התרנגולת והעמידו אותה לפני הרבי כרגיל, מסרה הקליסקער הקדוש לרבי זלמן לייב ואמר לו: נא, טהייל דו, אין איך מאך דיך פאַר א פיהרער פון דער חבריא אין בעל הבית אויף דעם ארץ ישראל געלד כל ימי חייך. (תחלק אתה, אני עושה אותך למנהיג החבריא ובעל הבית על "כספי ארץ ישראל" כל ימי חייך"). אחרי זמן קצר הגיע גם הרבי רבי וועלוויל, ורבי זלמן לייב אתם, ניהלו יחד את השולחן והתקרבו יחד בלב אחד כאיש אחד ובכל ענייני ארה"ק חתמו שלשתם יחד הקדוש מקאליסק, השני רבי וועלוויל והשלישי רבי זלמן ליב.

אמנם למען האמת רבי יקותיאל יהודה זלמן ליב, לא חתם על אף מסמך יחד עם רבי אברהם מקאליסק ומכתבים ממנו יש לנו למכביר. גם רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא לא חתם עם רבי אברהם מקאליסק, כי אכן שני כוללים הם והכולל של ואהלין לא זכה לפרסום ומכתבי השנים מכולל ואהלין עבור הכולל "שלהם" לא נשתמרו. לפיכך, גם את הסיפור הבא, ואנו מביאים גם אותו בלשונו של ר' נחום, אנו מביאים באותה הסתייגות:

"מקובל שביום פטירתו – של רבי אברהם מקאליסק – ציווה לעשות לו אמבטי' ולרבי זלמן ליב, תלמידו המובהק, אמר שיילך לטבול בים כנרת ואח"כ שיכנס למטתו, וישב ישיבה מזרחית, והניח ראשו – רבי אברהם מקאליסק – על ברכי רבי זלמן ליב והרים את שתי ידיו ואמר: "האדרת והאמונה לחי עולמים"; והוסיף להרים את הידיים באומרו: "הבינה והברכה לחי עולמים", והוסיף להרים את הידיים ואמר: "הגאוה והגדולה לחי עולמים". בחדר שרר פחד איום ואף אחד מהחבריא לא יכול היה להכנס וכשהרים את ידיו עוד יותר, אמר "הדעה והדבור לחי עולמים" סגר את עיניו הקדושות ומסר את נשמתו לחי עולמים. ואז פרץ זלמן ליב בבכי והכריז "גברו האראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש". סביר להניח שמדובר ברבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא, שכן סדר הסתלקותו של רבי אברהם ידוע לנו.

סביר להניח כי גם רבי אברהם שמשון מראשקוב בנו של רבי יעקב יוסף מפולנאה ומוציא לאור של ספרו "תולדות יעקב יוסף", לא נזכר אפילו פעם אחת במכתבי רבי אברהם מקאליסק – והוא ישב בטבריה ובצפת – משום שהשתייך לכולל השני. (נפטר בח"י אלול תקנ"ט). לאחר שנת תק"ע עמדו בראש הכולל ה"רוסי" – רבי צבי הירש הארקער ורבי מאיר ביכובר.

בשנת תקפ"ב נאסרים ע"י הפחה התורכי ראשי שני הכוללים: רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא ורבי צבי הירש הארקער. יום שחרורם – ה' באדר – היה ליום חג. בשנת תקפ"ז, בעקבות רעש קשה, הסכימו שני הכוללים לשלוח שליח אחד לתורכיה וכך יש לנו תעודה ראשונה של עסקני הכולל הוואהליני: נושא מאמרנו כראשון החותמים, טודרוס מסניאטין (אי אפשר לזהותו ואברהם יערי אינו מעתיק את שמו, ואולם זיהינו את שמו מתעודה אחרת), זאב וואלף מאוסטרהא. מבני הכולל ה"רוסי": מרדכי בן יצחק (מסטולין), שאול הלוי – עמד בראש הכולל לאחר שנת תקצ"ג, חיים דוד הקטן שנספה ברעש תקצ"ז, דוד ארי' במהר"מ ז"ל (לא נזכר כערך אצל רבי אהרן סורסקי).

השליח הוא ישראל קרא, כנראה מהכולל הוואהליני, שאינו נזכר במקורות אחרים (ולא אצל סורסקי) ובמכתב שנלווה אליו נאמר:

"האותיות אשר תבאנה… להגיד… מן המצר יד עניין ק"ק אשכנזים הי"ו כולל וואלין וכולל רוסיא הי"ו… על אדמת… טבריא ת"ו ע"י ציר אמונים מע' השד"ר… כמו"ה ישראל קרא הי"ו… כי הקרה ה' יוקר השערים… ותעל הארבה ולא נותר כל ירק עשב בכל גבולינו… העניים והאביונים בצערים… לא יכילו גווילין וניירות… וחלילה אין כוונתינו לנגוע במה שמוכן לחבירו היינו קופות והקדישות קבועות לשם אחינו… הספרדים… ולא נצרכה אלא להעדפה לזכות בנו גם ק"ק אשכנזים… ולעשות לנו נדבה חדשה… החותמים פעה"ק טבריא… בחדש סיון… שי למורא לפ"ק (תקפ"ז)…

ודאי הוא ששני הכוללים שלחו מכתבים רבים נוספים. נשתמר מכתב משנת תקפ"ח והפעם כבר בחותמת אחת והחתימות אינן לפי סדר הכוללים והם בטור ראשון: רבי יקותיאל זלמן יהודה ליב, זאב וואלף מאוסטרהא (וואלין), רבי חיים דוד הקטן (רוסיה), דוד אריה ליב (רוסיה) רבי דוד בן הרב מחמלניק – רבי אברהם דב חתן רבי יעקב יוסף מפולנאה לא נזכר אצל סורסקי וכנראה וואלין, רבי טודרוס (וואלין), רבי שאול הלוי (רוסיה).

בשנת תק"ץ שוב נפרדו הכוללים והפעם הפסיקו גם להתפלל יחד. כמובן שנתעוררו מחלוקות (ראה שו"ת חתם סופר חו"מ, סימן י"ב). השפעת כולל רוסיה הלכה ופחתה (במפקד משנים תקצ"א-תקצ"ג הם מנו פחות מ-100 נפש, כולל אלה היושבים בצפת).

לא אדע מדוע התעלם ידידי רבי אהרן מהמסמך שהתפרסם והוא משנת תר"ה ושוב חתומים עליו שני הכוללים ובהחלט שייך לספרו. המסמך קשור בנסיעתו של השליח רבי משה יפה, שיצא בשליחות למצרים, תימן והודו.

בראש החותמים: יקותיאל זלמן יהודא ליב, ועוד רבים…

מסמך נוסף, והוא משנת תק"ץ פורסם רק בחלקו ע"י רבי אהרן וגם בו חתום רבי יקותיאל זלמן והוא, אכן, נשלח רק ע"י כולל וואלין.

נזכיר גם כי מסורת המשפחה מספרת גם על יציאתו של רבי זלמן ליב לפולין "בשליחות שני הקדושים" – רבי אברהם מקאליסק ורבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא, – "ואז התאכסן אצל הרבי רבי ברוך נכד הבעש"ט, במזבוז, משך שלושה חודשים להיטיב את מצב כספי קופת הרמב"ן ואכל עם הרבי ברוך בכל יום ויום בקערה אחת וזה הי' דבר נדיר מאוד אצל הרבי רבי ברוך ז"ל".

גם מסורת זו אינה נזכרת בשום מקור אחר ואם קבלה היא – נקבל!

הפוסט פולמוס הכוללים בטבריה: הסופר הרב יצחק אלפסי משיב לסופר הרב אהרן סורסקי הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

קרית שאול. בט"ז חשון התקיימה עצרת מיוחדת לרגל 80 שנה לגירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, בבית עלמין קרית שאול, בהשתתפות ניצולים ושורדי שואה, אשר העלו את זכרם של בני משפחותיהם שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם, הי"ד.

את המעמד כיבד החזן ר' מאיר ברסלואר שקרא עם הקהל פרק תהלים וסיים בתפילת קל מלא רחמים שהרטיט את הקהל.

הרקע המלא אודות שואת יהודי בוקובינה, נלקח מפורטל המידע הייעודי:

בתחילת מלחמת העולם השנייה נקרעו מרומניה בסרביה וצפון בוקובינה, שאותן סיפחה לעצמה ברית-המועצות (28 יוני 1940); צפון – טרנסילבניה סופחה להונגריה (סוף אוגוסט 1940), ודרום דוברוג'יה סופחה לבולגריה (7 ספט' 1940). קריעת חבלי ארץ אלה מרומניה העלתה לשלטון את הגנרל יון אנטונסקו יחד עם תנועת ה"לגיונרים" האנטישמית, האכזרית. המלך קרול השני גורש, ובנו מיהאי הומלך במקומו (6 ספט' 1940).

את זעמם על אבדן השטחים שפכו הרומנים על היהודים. האנטישמיות פשטה ברחבי המדינה כולה.

יהודים גורשו מהכפרים אל הערים הסמוכות, רכוש יהודי הוחרם, תלמידים יהודים לא הורשו עוד לבקר בבתי ספר ממלכתיים, מפעלים הוחרמו, יהודים הוצאו מהאיגודים המקצועיים (רופאים, עורכי דין, מהנדסים ועוד), נזרקו מרכבות, הוכו ונשדדו; רבים נהרגו, ופרצו פוגרומים בדורוהי, ביאסי, בבוקרשט ועוד.

כתוצאה מאלה ומן הפחד מפני מה שעוד עלול לקרות, עברו אז אלפי יהודים לבסרביה ולצפון בוקובינה, אשר זה עתה סופחו לברית המועצות.

כל אלה היו רק מבוא לשואה, שאותה חוללו הרומנים לאחר מכן:

בתחילת מבצע "ברברוסה", יוני 1941 , כבשו גרמניה ורומניה את בסרביה ואת צפון בוקובינה. מנהיגי רומניה דאז, המרשל יון אנטונסקו, ראש ממשלתה מיהאי אנטונסקו וחברי ממשלה אחרים נתנו פקודות לצבא ולז'נדרמריה הרומנים תחת הסיסמה "ניקוי להיפטר מיהודים וקומוניסטים". מיהאי אנטונסקו, הגדיל ועשה בישיבת הקבינט מה– 8 ביולי 1941 , באומרו: "אני מבקש מכם, היו חסרי רחמים. אין כאן מקום להומניטריות מתקתקה וחסרת שחר… אני מצדד בהגירה כפויה של כל היסוד היהודי מבסרביה ומבוקובינה; יש לגרש אותם מעבר לגבול… איני חושש שמא תשפוט אותנו ההיסטוריה כברברים… אם יש צורך בכך, השתמשו במכונות ירייה, ואני אומר כי החוק אינו קיים…".

למרבה הזוועה, הפקודות בוצעו במלואן. בימים הראשונים ניתנה יד חופשית לאוכלוסייה המקומית לשדוד, לבזוז ולהרוג יהודים, כאשר הצבא והז'נדרמריה נוטלים בכך חלק. יהודים נשדדו והוכו, בנות ונשים נאנסו, רבים נרצחו במקום, ואלה שנותרו בחיים גורשו ונדדו לכיוון נהר הדנייסטר. הם צעדו ברגל מאות קילומטרים בחום הקיץ, רעבים, חולים, תשושים; החיילים הרומנים ירו בכושלים בהליכה, אחרים גוועו מרעב, ממחלות ומתשישות. חלקם הגיעו לידינץ ולמחנות זמניים אחרים.

לאחר שהייה של כשישה שבועות במחנות הזמניים נמשך הגירוש לכיוון טרנסניסטריה.

כ-150 אלף מיהודי בסרביה ובוקובינה ניספו בשלושת החודשים, יולי – ספטמבר 1941, על אדמת בסרביה וצפון בוקובינה.
גם את ניצולי הפוגרומים מצפון בוקובינה שהיו תחת שלטון סובייטי וכן יהודי דרום בוקובינה ומחוז דורוהוי (שלא היו תחת שלטון סובייטי) גרשו הרומנים לטרנסניסטריה, חבל ארץ בין נהרות הדנייסטר והבוג, שאותו העבירו הגרמנים לשליטת רומניה. כ-195 אלף יהודים גורשו החל מאוקטובר 1941 לטרנסניסטריה, מהם ניספו שם כ- 145 ועוד כ-180 אלף יהודים מקומיים, עד שהשטח שוחרר במארס 1944 ע"י הצבא האדום.

על גירוש זה נכתב רבות ועוד ייכתב.

ב-11 בנובמבר 2004 פורסם דו"ח "ועדת ההיסטוריונים הרומנית – ישראלית" בראשות פרופ' אלי ויזל (השתתפו בה 32 היסטוריונים ואנשי ציבור מארה"ב, מרומניה, מישראל, מגרמניה ומצרפת), ובו נקבע, בין היתר: " רומניה אחראית ליותר מעשי רצח של יהודים בשואה מאשר כל מדינה אחרת, פרט לגרמניה. רומניה ביצעה רצח עם נגד יהודים. העובדה, כי חלק מיהודיה שרד אינה משנה מציאות זאת".

הפוסט 80 שנה לגירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה: עצרת ניצולים בקרית שאול הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

הגאון רבי משה חיים לאו זצ"ל הי"ד

רבה של שאץ רומניה, פרעשוב ופיעטרקוב

נעקד על קידוש השם י"א מרחשוון תש"ג במחנה טרבלינקה פולין

הרב הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, המוכר בעולם היהודי כרבה של פיעטרקוב וכסמל ומופת של "קידוש השם", נולד בלבוב שבפולין, לאביו הרב צבי יהודה (הירש לייב) לאו, תלמיד-חכם עשיר ומיוחס, ולאמו מרת לאה הינדה, בת הגאון רבי שמואל יצחק שור זצ"ל בעל ה"מנחת שי".

על שולחנם התאחדו תורה וגדולה ומזיגה נפלאה של תורה וחכמה, חסידות עם דרך-ארץ, מידות טובות עם צדקה וחסד, כהמשך למורשת הנפלאה שינקו מדורות קדומים, בהם רבנים גאונים ואנשי שם:

השל"ה הקדוש, רבי יואל סירקיש מקראקא בעל ה"בית חדש", רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב", מהר"ם מטיקטין, רבי מנחם מאניס הלוי איש הורוביץ ראש מתיבתא בלבוב, אחיו רבי יצחק אב"ד קהילות אה"ו, רבי אפרים זלמן מרגליות, ועוד גאונים וצדיקים.

רבי משה חיים, בנו השני של רבי צבי יהודה, נולד בי"ד באייר תרנ"ב, ונקרא על שם אבי סבו ה"מנחת שי", רבי משה חיים ממונסטרישץ'.

מילדותו משך את עין רואיו בחכמתו וחריפותו ושקידתו המיוחדת, ובכושר מנהיגותו.

בחרותו

כבחור צעיר קנה את תורתו אצל מורי ההוראה של הדור, תחילת תלמודו הייתה בבית מדרשו של הגאון הנודע רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים" אשר כיהן (בשנת תק"ל) כדיין, מורה צדק ומגיד מישרים בעירו לבוב, את תלמודו קנה מדודו הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בעל "תשובות מהרש"ם" ועוד, ולאחר שיצק מים על ידיו הוסמך על ידו להוראה. לאחר מכן למד והוסמך אצל הגאון רבי מאיר אריק מבוצ'אץ'- טארנא, וכן אצל הרבנים הגאונים רבי שמואל אנגיל מרדומישלא, רבי בנימין אריה הכהן ווייס מטשרנוביץ, רבי אריה מנחם מנדל הלוי שטיינברג מברודי בעל ה"מחזה אברהם", האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ בעל ה"אהבת ישראל" אשר לימים הפך לחתנו (בזוו"ר), ואחיו האדמו"ר מאטיניא רבי חיים זצוק"ל.

ביוזמתו נוסדו חברות "מחזיקי לימוד" והוא הקדיש הרבה מזמנו ללמדם תורה ומוסר. פעילותו זו התרחבה בתרע"ג כשנוסדה "תפארת בחורים".

בערב מלחמת העולם הראשונה החל להשתתף בכתבי-עת חרדיים שהופיעו במזרח גליציה, וכן ב"מחזיקי הדת" ו"קול מחזיקי הדת" שיצאו לאור בלבוב בחסות האדמו"ר הגה"ק רבי יהושע מבעלזא והגאון רבי שמעון סופר מקראקא זצוק"ל. השתתף כצעיר הצירים בועידה הראשונה של "אגודת ישראל" שהתקיימה בלבוב בב' סיון תרע"ד, על סף מלחמת העולם הראשונה, הופיע בה בנאום חוצב, נבחר כמזכיר הועידה והתבקש לצאת למסע הסברה בערי גליציה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחתו לוינה, שם התקרב לחצרות האדמו"רים לבית רוז'ין, רבי ישראל מטשורטקוב, ועוד, תוך שהוא ממשיך בלימוד יומיומי אצל מורו ורבו הגאון רבי מאיר אריק מבוצאץ'. בווינה מסר שיעור יומי בבית הכנסת "שיף-שוהל" להמוני צעירים, כמו כן נפגש עם ד"ר נתן בירנבוים ז"ל ונעשה לידידו הקרוב.

רבנותו הראשונה – בשאץ רומניה

בהשפעת אחיו רבי ישראל יוסף הי"ד, רבה של קולומיי, התקרב אל האדמו"ר ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע, שלקחו כחתן לבתו דבורה. אמנם אשתו זו נפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנם יהושע, ובשנת תרפ"ה, בתקופת כהונתו בשאץ, נשא בזוו"ש את בתו של הרה"צ רבי שמחה פרנקל-תאומים מקראקא-פודגורז', "רבה של סקאווין", חתן הצדיק רבי נפתלי הלברשטאם זצ"ל מקשאנוב בנו של הרה"ק רבי דוד מקשאנוב שהיה בנו של הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז, מצאצאי ה"חכם צבי".

משרת רבנותו הראשונה של רבי משה חיים היתה העיר שאץ (סוצ'אבה) בבוקובינה שברומניה. הוא קיבל את המינוי בשלהי תרע"ט בהיותו בן כ"ז שנים. בבואו אל העיר לא היה בה אף לא תלמוד-תורה אחד, ובפעילותו התוססת הכניס רוח חיים לקהילה, כשתוך זמן קצר נפתח תלמוד-תורה, התארגנו שיעורים למבוגרים ולאנשים עובדים, כשרבי משה חיים מרביץ בהם תורה. במשך שמונה שנות כהונתו בעיר שאץ, תיקן בה תיקונים רבים בשטח הכשרות ושמירת השבת, ובמשך כל אותה תקופה לא ההין שום בעל עסק לפתוח את בית העסק בשבת. בהשתדלותו של הרב שוחררו החיילים היהודיים משירות בשבתות, כשהוא עצמו דואג לאירוחם בבתי יהודים.

מלבד פעילותו הרבה בשאץ, פעל גם בסביבה הקרובה והרחוקה. כך יזם באותן שנים את הקמת ישיבת "באר מים חיים" בצ'רנוביץ, פעל להקמת רשת בתי-ספר לבנות "בית יעקב" בלבוב, קרקוב, קולומיי, סטניסלב וטרנוב, והשתתף בקביעות בכתיבה בירחון "בית יעקב" בלודז'. בתקופת כהונתו בשאץ יצא שמו בריכוזי היהדות החרדית באירופה המזרחית והמרכזית כנואם בחסד עליון ומחונן בעט סופרים. מסעי הופעותיו בנאומים ומאמריו העשירו את הספרות והעיתונות הדתית באותה תקופה. בקהילה זו – שאץ, נולד בן-דודו המפורסם המהר"ם שפירא זצ"ל ובעיר זו ניטעו יסודות רעיונו הכביר הדף היומי שהתנחל בלבבות העם היהודי לכל שדרותיו וחוגיו.

בפעילותו הרבה למען העליה לארץ הקודש, נשלח כציר מטעם "אגודת ישראל" בוארשה לועידה הראשונה לענייני ארץ ישראל שהתקיימה בפרנקפורט דמיין, שם נשא נאום נלהב.

ברבנות פרעשוב

החל משנת תרפ"ח קיבל על עצמו את הרבנות בפרשוב.

בפרשוב הקים הגרמ"ח את ישיבתו "תורת חיים", אליה נהרו תלמידים רבים מפולין, גליציה, אוסטריה, רומניה והונגריה, וממנה יצאו רבנים, ראשי ישיבות, עסקני ציבור ואנשי מעשה. על אף טרדותיו הרבות בעניני הקהילה היה משמיע בעצמו את השיעורים היומיים ומטפל באופן אישי בכל תלמיד. למתאימים לכך איפשר להשתתף בפסיקת שאלות שנזדמנו לבית-דינו ודיני-תורה שהתנהלו בלשכתו, ומהם שהקדיש רבות לטיפוח כושר הנאום וההנהגה שניחונו בהם.

לצד הנהגת הקהילה והישיבה המשיך בפעילותו הציבורית למען כלל ישראל. בכנסייה הגדולה השניה של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה בשנת תרפ"ט, התפרסם בנאומו הגדול על הצורך בהקמת מוסדות חינוך של "תורה ומלאכה" להצלת המוני הנערים היהודיים. הוא הציע להנהיג תרומת קבע של כל אשה בישראל בעת הדלקת נרות שבת, להקמת מוסדות חינוך להמונים שאינם נמנים על לומדי תורה בישיבות. בהצלת נוער זה מבורות ומהדרדרות מוסרית ראה משימת חייה של "אגודת ישראל".

ברבנות פיוטרקוב

כשיצא מהר"ם שפירא למסעו באמריקה לגיוס מימון להשלמת בניין ישיבתו, התגייס רבי משה חיים למסע דומה בערי פולין וגרמניה. בפתיחת הישיבה בתר"ץ נתכבד רבי משה חיים בנאום הפתיחה והוא דרש בפני התלמידים בהלכה ובאגדה. כשמהר"ם שפירא נסתלק לעולמו, מילא בישיבת יח"ל תפקיד פעיל כחבר הנשיאות והשלטון הרוחני שלה. בהתאספות גאוני התורה של פולין לחלוקת תעודות "צורבא דרבנן" לבני הישיבה, כובד רבי משה חיים לשאת את דברו ולחלק את התעודות.

מיד עם הסתלקותו של המהר"ם ערך הגרמ"ח מסע הספד ומגבית לחיזוק "ישיבת חכמי לובלין".

במסגרת מסעו הגיע גם לפיוטרקוב, שם זכרו כמה ממקורביו של מהר"ם שפירא זצ"ל את דבריו כי הרב מפרשוב יהיה מתאים למלא את מקומו. לאחר שנשא את הספדו הגדול בבית-הכנסת הגדול בעיר, התאספו מאות מראשי הציבור החרדי בעיר והציעו לו את כסא הרבנות בפיוטרקוב.

רבי משה חיים המשיך במסעו בדרכו ללודז', כשבתחנת הרכבת בקראקא קרהו אסון. בעמדו כבר בקרון הרכבת והדלת פתוחה, טולטל הקרון מעצמת תזוזתה הפתאומית של הרכבת. הרב הושלך מהקרון ונפל אל בין שתי קרונות, כשהוא שכוב לארכו בין שני פסי המסילה. חמישה קרונות עברו מעליו והוא לא איבד את עשתונותיו. תוך חלקי שניה הוא חישב את מצבו ותיקן לפי זה את תנוחתו. את כף ידו הניח על פניו כדי להגן עליהם, אך מרפקו רוטש על ידי גלגלי הקרונות. דקות ספורות הוא נשאר לשכב לבדו, עם בוראו, על המסילה. כשהתקרב אליו פועל רכבת הופתע הפולני לראות סימני חיים אצל הפצוע המונח על המסילה, שביקש מים. כשהיה כבר באמבולנס בדרכו לבית החולים היתה משאלתו להודיע לרבי משה'ניו פרידמן מבויאן הי"ד, שהתגורר בקראקא, על מה שקרה לו. בהיותו על שולחן הניתוחים ביקש להמתין לבואו של רבי משה'ניו. כשניצב רבי משה'ניו לידו ופרץ בבכי למראה עיניו, היתה בקשתו של רבי משה חיים: "אנא, השגיחו שישאירו מקום שיעור להנחת תפילין". המנתח, ד"ר פישר, לא האמין למשמע אזניו, כי רק לפני כמה דקות לא היה מוכן לתת כל תקוה לחייו. כשקם מתרדמתו, אחרי כחמש שעות, סיפר למקורביו על חלומו בדבר תקופת קידוש השם הממשמשת ובאה וכי עליו להתמסר מעתה לנושא זה.

רק לאחר מספר חודשים של טיפול והתאמת יד תותבת, יכל לשוב לפרשוב והחל בכתיבת הפרק הראשון של ספרו על קידוש השם, הלא הוא "פרק ההצלה" שהוקדש לנס ההצלה שאירע לו. בינתים נערכו הבחירות בפיוטרקוב ובין כסה לעשור בתרצ"ו עלה הגרמ"ח לשבת על כסא הרבנות בעיר זו. גדולי הדור שלחו לו את ברכותיהם לבחירתו החדשה וראו בהשתקעותו בפולין תגבורת חשובה להנהגתה של היהדות החרדית. כ"ק האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור כתב לו: "אהובי ידידי הג' משה חיים שי' לאי"ט. הנני לברכו במשמרתו משמרת הקודש החדש שי' לו לברכה ויגדיל תורה ויאדירה ויטע יר"ש בלב תלמידיו כנפשו ונפש תדרשנו לטובה". מכתב נלהב שלח לו גם כ"ק האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. האדמו"ר מבעלזא, רבי אהרן זצוק"ל, כתב: "לכבוד ידיד ה"ה הרב הג' הגדול בתורה חריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מוה"ר משה חיים שליט"א אב"ד דק"ק פיוטרקוב, …הנני מברכו בברכת מזל טוב להתמנותו לרב אב"ד דק"ק פיוטרקוב, השי"ת יעזור שיהי' בשעה טובה ומוצלחת ולנהל עדתו עדת ישורון בדרך תוה"ק כיד ה' הטובה עליו ושיוכל גם שם להרביץ תורה ויר"ש בהרחבה ברוב נחת ואך ששון ושמחה ישכון תמיד באהלו ויבשר תמיד בשורות טובות…". האדמו"ר מסטרופקוב, רבי אברהם שלום הלברשטאם זצוק"ל, בנו של הצדיק משינאווא זצוק"ל, כתב: "…ויזכה לנהל עדתו עפ"י התורה והיראה ברוח ישראל סבא ויחזיר העטרה ליושנה ויקרב לבבות רחוקות וישם שלום וברכה בין אחים ויתקדש שם שמים על ידו כאשר עם לבבו כנפשו היפה ונפש ידידו ומכבדו ומוקירו…".

קברניטי התורה בפולין, הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, הגאון רבי נחום וידנפלד מדומברובה, רבי צבי יחזקאל מיכלזון מפלונסק-ורשה, האדמו"ר מבויאן-קראקא רבי משה פרידמן, הגאון רבי אהרן לוין מריישא, רבי מנחם מנדל אלתר מפאביניץ-קאליש, רבי מנחם זמבה מפראגה-וארשה, ראש "ישיבת חכמי לובלין", הרב מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר, ועוד גדולי תורה, שלחו את ברכותיהם להיבחרו לפיוטרקוב.

כהונתו בפיוטרקוב קירבה אותו עוד יותר לעניני "ישיבת חכמי לובלין" וחלק מזמנו הקדיש לעניני יח"ל.

באותה עת התקדרו עננים שחורים בשמי יהדות פולין ופעילותו הציבורית חרגה מתחומי העיר בה כיהן והוא לקח חלק פעיל בעניני הציבור היהודי בפולין. בכנסיה הגדולה השלישית שהתכנסה במרינבד בתרצ"ז העלה את מלחמתם של הפעילים למען ארץ ישראל והתגלה שוב כדובר ההמונים.

בשלוש שנות שבתו בפיוטרקוב, שלפני החורבן, קידם את מחקרו ההלכתי בענין קידוש השם, ניהל חליפת שאלות ותשובות בנושא עם גדולי התורה של ליטא, פולין, גליציה וארץ ישראל. ספרייתו הגדולה כללה כששת אלפי כרכים ומאות כתבי יד יקרי מציאות, אותם אסף במסעותיו.

בימי מלחמת העולם השניה

עם תחילת מלחמת העולם השניה התהלך בין היהודים ועודד את רוחם, והצליח להציל יהודים רבים מהשמדה. בנאמנות מוחלטת לבני קהילתו החליט להשאר עם קהילתו ולא לנסות להימלט על נפשו. כאשר פרצו כוחות היטלר לעיר פיוטרקוב הם צעדו לבנין בית הכנסת הגדול, בו נהג הרב להתפלל ולשאת את דרשותיו בפני אלפי המתפללים שבאו מכל בתי התפילה בעיר לשמעו. בבנין גדול זה על כל קומותיו רצו לשכן את אלפי השבויים הפולנים שלכדו בקו החזית. חיילי הוארמאכט חטפו יהודים ברחובות ואילצום לפנות את הספסלים, את ארון הקודש והבימה כדי לפנות מקום לשבויים. כשהגיעה השמועה אל הרב, שהיה אז חולה במיטתו, הוא יצא לבית הכנסת והתייצב בפני מפקד היחידה. הנאצים נדהמו לראות לפניהם יהודי גאה בלבושו הרבני מדבר אליהם בגרמנית רהוטה, הם קראו למפקדם, אוברסט בראנד, והלה נעתר לבקשת הרב להרשות את הוצאתם של כששים ספרי תורה ולהעבירם לבית המדרש הסמוך. אך הרב לא סמך על יושרו הגרמני של המפקד. בחשכת הלילה אירגן קבוצת צעירים שהגיחו לבית המדרש, הוציאו את ספרי התורה והעבירו אותם לבית הקברות, שם נטמנו מאוחר יותר באהלי הצדיקים מוולבורז', ראדושיץ ושל האדמו"ר הד"ר חיים דוד ברנהארד זצוק"ל.

עם התבססות שלטונם של הנאצים בעיר פנו אל הרב כאל "זקן היהודים" והטילו עליו את האחריות לביצוע גזירותיהם ופקודותיהם. הרב סירב והודיע להם באומץ כי אין הוא שליחם של השלטונות אלא של יהודי הקהילה. אך הם לא הירפו ממנו ואת היטל העונש הקיבוצי הראשון (הקונטריבוציה), בסך חמישים אלף זהובים, הטילו עליו אישית. לאחר שסולק סכום זה, הציגו דרישה לסכום נוסף, הגדול פי עשר מהמכסה הקודמת. אולם כסף זה הם גייסו בעצמם. בלילה שלפני ערב יום כיפור גנבו צעירים פולניים חמרי עצים שהיו מונחים ליד בית הכנסת ונועדו להקמת בתי שימוש לשבויים הכלואים בתוכו. מפקד הס. ס. בעיר פוצאללו, הבהיל אליו את הרב והודיע לו כי היהודים לקחו את העצים ברצותם למנוע את חילול המקום ע"י הקמת בתי השימוש. משום כך עצרו אנשי ה-ס. ס. עשרה מנכבדי העיר כדי להעלותם למחרת, ערב יום כיפור, על הגרדום. אחרי התמקחות ממושכת הצליח הרב לפדות את השבויים בהתחייבו לספק לגרמנים סכום של רבע מליון זהובים.

בשעות הצהריים של ערב יום כיפור אירגן הרב מגבית "כופר נפש" בכל המנינים, שהתארגנו בבתים פרטיים. כל ראש משפחה חוייב בסכום של 10 זהובים ועל כל נפש במשפחה עוד זהוב אחד. כשהלך הרב למחרת יום הכיפורים למפקדת הנאצים חסרו לו כ-180 אלף זהובים. הוא לקח מביתו את קופסת התכשיטים של המשפחה והוריק לידי הנאצים צמידי זהב, אבנים יקרות, פנינים ומרגליות. עיני הנאצים נצצו לנגד ברק היהלומים והם לא ספרו עוד את הכסף שדרשו כפדיון.

עשרות עגונות הצליח להתיר על פי עדויות שגבה, באמצעות שליחים שיצאו למקומות מרוחקים, ובית דין מורחב שהקים בביתו, בהשתתפות מורי הוראה, גדולי התורה, שהגיעו עם הפליטים ממערבה של פולין. מקרים רבים הובאו בפניו מורשה ורבני פולין ראו בו בקי ומומחה בענין זה, כשם שעוד קודם לכן יצא שמו כמצוי ביותר בעניני גיטין וקידושין.

תלמידיו בפרשוב ובשאר ערי סלובקיה הפצירו בו שייאות לבוא אליהם לשם יתר בטחון, אך הוא לא רצה לנטוש את קהילתו בעת צרה ועבר עמה את כל שבעת מדורי הגיהנום עד לחיסול המוחלט של הישוב היהודי בעיר.

על קידוש השם

בימי עברה וזעם של שלטון הרצח תלו בו יהודי העיר את עיניהם כאל מגדלור בים זועף. בביתו חיפשו כולם עצה ותושיה ואף רחוקים שנקלעו לעיר ונרדפו על ידי השטן מצאו בביתו מקלט. בשנות ת"ש-תש"א-תש"ב המה בית הרב מרוב הפונים אליו. עשרות זוגות נישאו כל שבוע, כשהצעירים המסודרים בעבודה "בטוחה" רצו להבטיח חיי ארוסותיהם מפני שילוח. קשרי חוץ עם מדינות שונות עברו דרך ביתו של הרב. בגבור המצוקה והרעב יזרמו הרב ורעייתו בית תמחוי לנזקקים, כשבעלי בתים הביאו עמם מצרכי מזון ופחם להסקה. כמה עשרות נצרכים מכובדים קיבלו את אספקתם ממטבח זה ובמשך הזמן עבר המטבח לבנין בית היתומים הסמוך ושם הזדנבו תורים של מאות משפחות שבאו ליהנות מארוחה חמה חינם, כשהרבנית וחברותיה העסקניות עומדות מהבוקר עד הערב ומשרתות את הקהל.

מלובלין ומורשה הגיעו שמועות איומות ומטרנוב הגיע שליח שסיפר על רצח אלפי יהודים, ובהם ידידו של הרב, הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן הי"ד. מקולומיי הגיעה ידיעה נוראה על חטיפות וגירושים, בהם אחיו של הרב, רבי יוסף ישראל לאו הי"ד, רבה של העיר. יעד השילוח הוא אופלן, נמסר בידיעה, אך בחקירה במקום הוברר ששום משלוח לא הגיע לשם בחדשים האחרונים. לעומת זה אותה תחנה חדשה במפת השילוחים – בלז'ץ, שטיבה טרם היה ידוע בימים ההם.

האסון המתקרב היה מוחשי ביותר והיהודים אובדי עצות צרו על בית הרב, בתקוה ששם יודעים משהו יותר על הצפוי.

הימים היו ימי הרחמים והסליחות של שלהי תש"ב ויהודים באו לבקש ברכה. הרב יעץ לבנות בונקרים ומחבואים ולהיעלם. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אמר לאנשים. יותר מזה לא היה בכוחו לייעץ.

בימי ראש השנה ויום כיפור התאספו בביתו מאות מתפללים שמילאו את חדר המדרגות. בליל כל נדרי נשא את דרשתו המסורתית שהיתה רוויה דמעות. למעלה משעתיים עורר את הקהל לתשובה. בהוציאו את ספר התורה הקטן שלו, המיוחס לבעל ה"חתם סופר" זצ"ל, ובקראו "אור זרוע לצדיק" התנפלה עליו הקהילה בחיבוקים, בנשיקות ובבכי תמרורים. לפני תפילת "יזכור" דרש שוב ועורר את הקהל לאחוה ולאחדות ברגעים הגורליים הצפויים בימים הקרובים. בתפילת נעילה עבר לפני התיבה, כדרכו בקודש מאז ישב לראשונה על כסא הרבנות. אימת החורבן היתה תלויה באויר שעה שהרב השתפך בתפילתו, אך בצאת היום, כשקראו כולם "שמע ישראל" שוב נשתכח כאילו הכל והוא הלהיב את הקהל בריקוד לוהט "עוצו עצה ותופר" ו"לשנה הבאה בירושלים".

למחרת יום הכיפורים נודע כי הגיעה תורה של צ'נסטוחוב הקרובה. אלפי קלגסים גרמניים ואוקראינים הקיפו את הגטו ושילחו את יושביו לטרבלינקה. אחרי צ'נסטוחוב חיסלו את ראדומסק, ואז בג' מרחשון תש"ג הגיעה גם תורה של קהילת פיוטרקוב.

"יהודים התחבאו ואל תלכו כצאן לטבח!", קרא לבני קהילתו, אך הוא עצמו הלך והתייצב במגרש השילוח כשספר התורה הקטן בזרועו. אותו הכירו הרוצחים, כי עד יומו האחרון שמר על לבושו וזקנו. בשל היעלמו מהמגרש עלולים היו לערוך חיפושים יסודיים ולגלות עשרות מחבואים, הסביר למקורביו. במשך שבוע שלם התנהל הרצח המאורגן והוא עמד על המגרש, חזה בזוועות שפקדו את קהילתו ונשאר עומד על משמרתו. ההתעללות הגיעה לשיאה כשהרוצחים ירו בתינוקות שהיו בזרועות אמותיהם וגררו את זקני העדה הפצועים על הקרקע. "מדוע אנו עומדים? נתנפל עליהם בצפרניים!" קרא לעברו ידידו, רופא מהעיר המתגורר עתה בתל אביב, ביום האחרון של המבצע בי' מרחשון תש"ג, ראש המרצחים איש ה-ס. ס. פויכט, שהתרוצץ כחיה טורפת על המגרש, קלט את זעקתו של הרב "גם שם צריכים אותך היהודים", צעק אליו, והרב הלך עם המשלוח הרביעי והאחרון שחיסל את 25 אלפי היהודים מקהילת פיוטרקוב המעטירה.

וכך סיפר לימים עד ראיה ששרד את התופת: "הרב דרש את מאמרו של רבי עקיבא 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו' ונאומו החוצב להבות אש והרווי התרגשות עזה ריתק את שומעיו שהתעלמו מהצפוי להם ברגעיהם הקרובים. הוא תבע מהם ללכת לקראת הקץ כיהודים ההולכים לקדש את השם, כי כל יהודי הנהרג באשר הוא יהודי, קדוש הנהו. 'מוטב מוות שיש בו חיים מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם', פנה לבני עדתו.

העד האחרון שראהו ברגעיו האחרונים הוא ללא ספק, מר דוד לבקוביץ, איש פיוטרקוב שנמלט מטרבלינקה ומתגורר היום בשיקאגו שבארה"ב, עדותו על הצלתו ממחנה המוות, מצויה בגנזכי הארכיון של "יד ושם" בירושלים: "הגענו לפנות בוקר לטרבלינקה במשלוח האחרון שיצא ביום ד', 21 באוקטובר 1942 (י' מרחשוון תש"ג) מגטו פיוטרקוב, על הרציף ליד הרכבת נערך מיון ויחד עם כמה צעירים ממשלוח זה הוצאתי והועמדתי בצד המון יהודי העיר. עמדנו שם בצפיה דרוכה והרחנו את המוות באויר. הרוצחים ערכו את ההתעללות האחרונה בקרבנותיהם ואנו עקבנו אחרי הקבוצות המובלות לכיוון התאים, מהם לא יצא איש בחיים. בעודנו נצבים שם וחושינו מעורפלים קלטנו לפתע את קולו האדיר של רבינו, הרב לאו, שעמד בתוך העדה של יהודי פיוטרקוב שעמדה מקובצת לידינו. הוכינו בהלם ונשימתנו נעצרה כששמענו את דבריו הרועמים, הוא החל לומר בקול רם את "הוידוי", כשהעדה חוזרת אחריו פסוק בפסוק והולכת בעקבותיו לדרכה האחרונה"…

היה זה בי"א מרחשון תש"ג. ה' ינקום דמו ודם כל קדושי ישראל!

מורשתו לדורות

ספרו המונומנטלי "הדרך לקידוש השם" שהפך לצוואה כתובה ולהכנה לקראת יומו הגדול יום עלותו על מוקדה.

כן פרסם מסות ומאמרים בעברית, אידיש וגרמנית. הערכה מיוחדת נרשמה למסותיו על האם והמשפחה בישראל "שתי אמהות בישראל", שפורסמה בירחון "בית יעקב" ובכמה שפות.

כתב הסופר הנודע הלל צייטלין הי"ד ב"מאמענט" הורשאי מה-17 ביוני 1931, בין השאר: "נראה שמימי ר' שמשון רפאל הירש לא כתב איש בהתלהבות גדולה כזאת על קדושתה של המשפחה בישראל, כמו הרב לאו במאמרו "שתי אמהות בישראל". אני מייעץ לכל בר אוריין ישראלי לקרוא את המאמר פעמיים: פעם אחת בשביל עצמו, כדי שיוכל לתפוס ולהבין את עמקי רעיונותיו של המחבר, ופעם שניה להקריא את המאמר לאשתו ולבנותיו ולהסבירו להן בצורה כזאת שירגישו בעליונותה של הרמה המוסרית של האם והמשפחה היהודית בעבר, לעומת הריקנות החילונית והירידה המוסרית של ההווה".

הפוסט הילולא ה-78: הגאון שנשרף עם 2 קהילותיו הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

עלון חדש במדור 'באר בשדה':

• מדור 'באר חפרוה שרים' בו אנו מביאים פירושי רבוה"ק לפרשת השבוע ולעניני דיומא.

• 'במדור יומין דנשמתא', מדור חדש הצטרף שבוע שעבר לגליונינו 'עומק הבאר' בו נביא בעז"ה מאמר עיוני על פרשת השבוע, והפעם על עניני עפר סוטה ואפר פרה אדומה.

• מדור 'באר ההלכה' מביא על כל עניני המתפלל בעד חברו הוא נענה תחילה.

• מדור 'סגולת מלכים' על סגולות הנחשים והדרך להנצל מנשיכתן.

• מדור 'מצבות מספרות' אנו קוראים על הגה"ח רבי מנחם מענדל באב"ד זצ"ל רב אב"ד גורא-הומורא שבבוקבינה ועל תולדות השם באב"ד ולמעלה בקודש.

כמו כן לקראת יום ההילולא דהרה"ק בעל 'מלחמות ארי' רבה של באקוי שבשנה שעברה בסמוך ליום פטירתו – ח' תמוז, אותר מקום קברו בבית העלמין הישן דבאקוי, ובעקבות זה שיפצנו וחידשנו את האהל והמצבה בבית העלמין שברחוב פיקטור אמן.

אנו חוזרים אל רגעי הגילוי המרגש, ופרטים חדשים מתולדותיו של האי גאון וקדוש שנכתבו ע"י נכד תלמידו הרה"ג המקובל רבי יהודא לייב דרמר זצ"ל ה'באקויער רוב'.

•

אם המידע המופיע בגליונינו מענין אתכם ויש לכם מה להוסיף עליו ולידע אותנו אנא שילחו אלינו הערותיכם למייל.
*כמו כן אל תמנעו טוב וצרפו עוד קוראים ומנויים לגליונינו.*

קראו, החכימו ותחי נפשכם, קריאה מהנה ושבתא טבא לנו ולכל ישראל

לצפיה והורדה: לחצו כאן.

הפוסט להורדה: עלון באר בשדה שטפנשט פרשת חוקת מס' 238 הופיע לראשונה ב-שטפנשט..