כתרים רבים ענדו לו לראשו של מרן הגאון הצדיק רבי שמואל טוביאס זצוק"ל, כתרים שהלמו את כתפיו הרחבות, כתרים שיאו את אישיותו הרב-גונית. שכן איש אשכולות היה, במובן שלא מיתרגם אל תקופתינו, ולא מצוי כלל וכלל בימינו אנו, איש שהכל בו! במאמרינו זה נתמקד בפרק רבנותו בארץ הקודש למן עלותו ארצה בחודש חשוון תשכ"ד, מהם ח"י שנים ברבנות שביב הרצליה וי"ב שנים ברבנותו בק"ק בבני ברק.

עוד משחר ילדותו פעפעה בו השאיפה הכנה והרצון העז לזכות ולישב באהלה של תורה, מתוך שקידה ויגיעה עצומה בה.

ביקש רבינו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד תורת חיים, חכמת חיים ויראת שמים אצל רבותיו, בתחילה בצל אביו הרה"ק רבי שלמה טוביאס זצ"ל אבד"ק ציק סערדע וזקניו מצד אמו הגה"ח רבי משה מרדכי מטולדיש זצ"ל ומצד אביו הרה"ק רבי טוביה אריה טוביאס זצ"ל ואביו הרה"ק רבי יואל טוביאס זצ"ל, ובישיבת קישנוב בראשותו של הגאון האדיר מהרי"ל צירלסון, וכאשר סיים את חק לימודיו בישיבה רמה זו, חזר לעירו פיאטרא ניאמץ שברומניה לקנות דעת בצל זקניו. וכשהבחין בו אותו זקן ויושב בישיבה הגאון האדיר מהרח"מ רוללר, בעל הבאר חיים מרדכי שכיהן ברבנות בעיר טרגו ניאמץ הסמוכה, כי לפניו עלם חמודות עדיו לגאון ולתפארת קבע עמו "חברותא" בביהמ"ד – מקום מושב לימודו הקבוע. וכך הפך לתלמידו המובהק ולאיש אמונו של הגאון הנודע בעמח"ס "באר חיים מרדכי".

אך מעולם לא בא אל סיפוקו הרוחני, ד' אמותיה של הלכה צרות היו מהכיל ומהקיף את מעוף רוחו הנועז, והגיוני ליבו הפורה. תאב היה בכל מאודו לרכוש עוד ועוד חכמה ודעת מהזן המשובח, זה שאינו מצוי כ"כ לרוב, ותאותו זו לא ידעה גבולות, כיון שכך משכים היה לפתחן של גדולי גאוני ומצוקי ארץ שהיו פזורים ברחבי רומניה לרוב. בכל מקום שהיה "מאתר" ענק תורני, שאפשר ללמוד הימנו היה ממהר לבית מדרשו, ומנסה להתחקות אחר הליכותיו בקודש, עד שנעשה לתלמידם המובהק של המוני גדולי ישראל.

כבן יחיד הוא לכל אותם רועי ישראל. גדולי ומאורי האומה. שרבינו מצא בהם כדי להשביע תאוותו הרוחנית ההומה. אצל כולם הוא קונה, ומלפניהם הוא מתבטל. חזיון נדיר שהיה נפרץ כל אימת שבסביבתו זקן – שקנה חכמה. הנהגה פלאית שליוותה אותו עד יומו האחרון.

כעשרים וחמש שנה כיהן רבנו כרב גאב"ד העיר פיאטרא ניאמץ, עשרים וחמש שנות אהבה אין קץ לבני קהילתו, ומסירות נפש למען קדשי ישראל אשר באו אל סיומן עם עלותו ארצה בחודש חשוון שנת תשכ"ד.

זכתה פיאטרא ניאמץ העיר הגדולה לאלוקים שכונתה בפי כל "ירושלים דמולדובא" מה שלא זכו ערים רבות אחרות והיתה בית ועד לחכמים, כאשר גדולי התורה ידועים ומפורסמים משכמם ומעלה מכהנים בה ברבנות. "פיאטרא ניאמץ" השוכנת למרגלות הרי הקרפטים אשר לחוף הנהר ביסטריצא זכתה להיות למסתור לרבינו אור שבעת הימים הבעש"ט הק' בשבעת שנות התבודדותו, כפי שהמסורת אומרת, ואף ביכ"נ בו התפלל הבעש"ט הק' שרד לפליטה עד לימינו אנו בעיר זו.

מסורת מבוססת אחרת שהיה רבינו מוהר"ש טוביאס מספרה כפי ששמעה איש מפי איש כי מרן הס"ק אור ישראל מרוז'ין ביקר אף הוא בפיאטרא ניאמץ וערך "שולחן" – 'טיש' באחד מבתי המדרש שבעיר – 'גריבלדי' לימים, עליו התבטא ואמר לפני הנוכחים "עד שמשיח יבוא לא יהיה כזה טיש".

אט אט החלה רומניה להתרוקן מיהודיה, מאות ואלפים מיהודי רומניה עלו ארצה, קבעו את מושבם בארץ הקודש, והשתקעו בה. אך אשרת היציאה לרבה של פיאטרא התמהמה מלהגיע.

חשון תשכ"ד, בהפרש של חמש עשרה שנה מאותן העליות הגדולות מרומניה, זכה רבנו עם כל בני משפחתו ובהם חמשת בניו הרבנים לחונן את עפר ארה"ק. מחזה נדיר באותם ימים שרב חסידי יעלה מרומניה של אותם הימים עם כל בניו יראים ושלמים ומכהנים ברבנות! שמחתו הרבה לא ידעה גבולות, מעתה קיווה הוא יכול לישב באהלה של תורה באין מפריע. גדול היה איפה חפצו ועז היה רצונו להתישב במקום תורה, מקום בו יעבוד את אלוקיו באין מפריע.

אך לא כן היה רצון ההשגחה, גולת רומניה הסחופה והדוויה שיוועה למנהיג, לרב ולרועה נאמן בעל שיעור קומה כרבינו. מבקשים היו היהודים להתקרב ולשוב לצור מחצבתם, אך לא היה מי שיקרבם. כיון שכך, חפץ היה לחזק ולקרב את אחיו השבורים והנדכאים.

חדור בהכרת שליחות עליונה ביקש להתיישב בין פשוטי עמך, תמימי דרך, להדריכם ולהורותם בדרך ה'.

היתה איפה הרצליה אחת היעדים המתאימים ביותר למטרתו, בהיות שרבים מבני העליות הגדולות התישבו בה ובגלילותיה.

ואכן. זמן לא רב מעת עלותו ארצה, נענד בעטרתה ועוטר בנזרה של רבנות שביב – הרצליה אותה ניהג ברמים ח"י שנים.

שמונה עשר היו המה השנים, בהן פיכה המעין הנובע מים חיים בעוז ובתעצומות, בהן הרביץ תורה ויראת שמים, לחם מלחמות ה' בחרמה, השיב למחרפי השם דבר, וקידש שם שמים בכל תהלוכותיו.

כאותה חבצלת המייפה את השרון, כמו שושנה המוסיפה חן בינות לעמקים, כאילת אהבים ויעלת חן, שימש רבינו אב רוחני, ורועה נאמן, לגולתה הדוויה של יהדות רומניה הפזורה ברחבי הארץ, והיה ביתו כמגדל של אור לכל תושבי האיזור, ולרבים שבאו להתבשם ולהנות מאורו.

"שביב" – הגדולה שבשכונות הרצליה השרונית. מגוונת היא האוכלוסיה וצפופה, עליות רבות קבעו את מושבן כאן, ממזרח וממערב מצפון ומים כולם נקבצו ובאו לך, קהילות ישראל שבתפוצות התמזגו בשביב זה בזה והיו פה לחטיבה אחת.

ראה רבינו במיזוג הגלויות, בשיבתם ובישיבתם המאוחדת בארץ הקודש, כאידיאל רם מעלה ששבה את לבו עד למאוד. הוא, ששבע מרורות כלענה בשנות האימה והקומוניזם. הוא, שמיצה את כוס התרעלה עד תום. הוא, שקפצו עליו רוגזם של חבלי משיח המתמהמהים בגלות ישראל. ביקש עתה איפה לישב בשלוה מעין זו.

ואכן, מיוחד במינו היה בזה, השכונות המרובות – כמו גם תושביהן, ידעו לציין את גודל האהבה שבערה בקרבו, לכל אחד ואחד ומכל מוצא ומוצא, לכל קהילה וקהילה מוצא היה מסילות לליבה, עד שכולם ראו בו מורם ורבם, מנהיגם ומדריכם ורב קהילתם.

רחוב הבשן שבשכונת שביב בלוק מספר 15. כמדומה שבעולם לא זכה לראות "קבוצת רבנים" כה גדולה, שזה עתה הופיעה ובאה בשערי השכונה. היה זה ערב פסח של שנת תשכ"ד, ארבע חדשים אחרי עלותם ארצה עת הגיעו הרב עם ששת בניו להשתקע בהרצליה ולהתישב בשביב.

על הימים שקדמו לבואו לשביב סיפר יושב ראש המועצה הדתית של הרצליה באותן הימים מר יוסף יאקאב זצ"ל:

מיד בהגיע לאזנינו דבר הידיעה כי ארי עלה מבבל, הוא ניהו רבינו שזה עתה עלה מגולת רומניה, נזדרזה המועצה הדתית להרצליה, ושגרה משלחת של נכבדי העיר, לבקשו כי יאות לקבל עליו את משרת הרבנות בעירנו ולשאת על שכמו בנטל הרב, לצידם של רבני העיר. אך רבנו לא מיהר להענות להצעתינו, חשש כבד קינן בלבו מהשלכותיה והשפעתה השלילית של מגוריו במקום בלתי "דתי" כהרצליה ושביב, דבר שיקשה על חינוך ילדיו ונכדיו כאוות נפשו, ומסירותו הרבה לכך מימים ימימה. ואת זוגתו הרבנים תחי' שלח להורות לפניו לראות היש בה עץ אם אין, לבחון את מצב הנוער בשביב, ואיה מקום חינוכם שם, לבקר בבתי הספר שבאיזור. ולהחליט, היתאימו עבור צאצאיו?

בימים אלו של אי בהירות שהה הרב אצל אחותו שהתגוררה בבני ברק. ולידידיו הרבים המתענינים בשלומו הוא עונה במכתב. תחילה, הוא מפרט את השתלשלות הדברים מאז עלותו ארצה "…תהילה ותודה לאבינו שבשמים, בני התקבלו בישיבות בבני ברק, אדמו"רי ארץ ישראל ששו לקראת בואנו והטריחו את עצמם בכמה וכמה טרחות. בינתיים נחלתה חמותי הרבנית הקשישה…" והוא ממשיך לתאר את ספיקותיו בעינן הרבנות המוצעת – "זה כשבעה שבועות התלבטתי בכמה וכמה לבטים, נסעתי לראות ולבקר בכמה ערים לקחת דירה ולא עלתה בידי, רצו ליתן לי בשרון ובינתיים לא הסכמתי על זה, לכתחילה סבור הייתי להתיישב בבני ברק באוירה של תורה ויראת שמים, – והוא מסיים את מכתבו – בודאי יעזרו השי"ת, ולבי מלא תקוה שיזמין לי מקומי ואוכל לעבוד את השי"ת בהרחבה."

לאחר לבטים ארוכים וקשים החליט רבנו להענות להפצרותינו, ובקרוב הוא מתעתד להגיע להרצליה – ממשיך לתאר מר יוסף יאקאב זצ"ל – "עם הודע דבר הבשורה המשמחת כי רבינו ניאות לכהן פאר בעירנו הזדרזה הרבנות המקומית לערוך מסיבת קבלת פנים לכבודו של הרב החדש, במעמד רבני העיר, ראשיה, מנהיגה, פרנסיה, ותושביה.

הס הושלך בקהל בשעה שחתן המסיבה – רבינו, פתח את פיו בחכמה והרצה את ה"אני מאמין" הרבני שלו, בהופעה מרשימה במיוחד, רבת הוד אצילי, בכשרונו הריטורי הנדיר בו ניחן, התווה את רצונותיו ומאווייו, שאיפותיו הרבים ודרכי פעולתן בתקופה הבאה באספקלרית תקופת רבנותו הקודמת תחת מגף הקומוניזם המדכא והמייסר…

דבריו נמסכו במתק שפתים תוך שהוא שוזרן בפלפול בהלכה ואגדה מיוסדים עפ"י דברי המדרש רבה (יתרו כ"ח – א) "אמר רבי ברכיה הלוחות היו ארכן ששה טפחים, כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים ובידיו של משה שני טפחים ושני טפחים היו מפרישין בין ידי ליד".

הוא מסיים את דבריו בתקותו כי יזכה לחולל מהפך רוחני במקום כולו ולהפוך את המדבר השרוני הצחיח למדורת אש גדולה של תורה וחסידות.

הרב יוסף יאקאב התרפק בערגה על גלי העבר בהזכרו באותו ערב, רושם עז בל ימחה הותירה הופעתו זו של רבנו אז, וזכרונה כמו גם טעמה המתוק לא פג מתושבי המקום זמן רב. דבריו נחרטו בחרט ברזל בלב כל שומעיהן וימים ארוכים היו עוד מדברים על דרשתו זו, הראשונה בהרצליה, "לוחות ו' טפחים" עד שהיו מי שאמרו: לך שאל נא בקרב אותם אלו "הפשוטים" בהרצליה, לוחות הברית כמה מידתן? ומיד תקבל תשובה הולמת… כך היה כח ההסברה שלו רב.

ואכן, מני אותו יום לא נח ולא שקט, כל שאיפותיו ומאווייו אחד המה, להקים ממלכה של תורה בבירתה של השרון – הרצליה העיר.

כיעקב אבינו, אבי האומה הישראלית, הגיע רבינו שלם עיר הרצליה אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם – היא רומניה, שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו, ומיד ויחן את פני העיר, לתקן בדקה, ולסגור פרצה, שנסדקה ונפגמה בחומת הדת.

לא קלה היא העבודה אותה לקח על עצמו והמשימה אותה נטל על שכמו, קשה היא המלאכה ואף יותר מכפי שחשב, אך לא כמו רבינו יסוג מתפקידו.

במכתב שהוא עורך לכבוד המועצה הדתית, הוא כותב בין היתר "…אחשוב שכדאי וראוי למסור דו"ח על פעולותי פה מעת בואי הנה ערב פסח אשתקד, טרם נתיישבתי פה מצאתי את ביהמ"ד סגור במנעול בימי החול ורק מיום השבת יפתח, תהילה להשי"ת תיכף בואי הנה סדרתי ותיקנתי מנין בוקר ובערב, יגיעה רבה היה לי בזה יען יושבי השיכון לא הורגלו בזה, אולם במעט אומץ באיזו דרשות, וגם בהסברה מיוחדת, נכנסו דברי ונתקבלו על לב השומעים, ועכשיו יש ב"ה מנין ולעתי תכופות אף מספר מנינים ויותר…"

הוא מיצר על כך שאין לו מקוה טהרה בסמוך למקום מגוריו, "…כבר אמרתי וקבלתי פעמים רבות – הוא כותב – צר לי שאין פה מקוה טהרה, דבר שקיימתי במסירות נפש שנים רבות בחו"ל וכמעט בטלתיה בבואי לארץ ישראל" כיון שכך הוא נאלץ לכתת רגליו מהלך של שעה ויותר עד לרעננה הסמוכה מדי שבת בשבתו!

עוברים הימים, חולפים שבועות, נוקפים חדשים לא על נקלה בא הוא אל המנוחה והנחלה, חבלי הקליטה המסורבלים לא פסחו גם על "עולה חדש" זה, כפי שהוא כותב במכתב המופנה לאחד מרבי המדינה האוחזים בהגה השלטון "…אבוא בחד פסוקא דרחמי אליך שתעלה על השולחן את הבעיה שלי, זה זמן מעת עליתי ארצה ואין לי כיד קיום מינימאלי, ידיד יקר! הוא מתפרץ בקלמוסו, אני מבקש שתזכרו וכי עומד אצלכם יהודי שכיהן כרב עשרים שנה בעיר הגדולה לאלקים פיאטרא ניאמץ במולדובא שברומניה, רב שניהל עיר גדולה ב"ה. שכבות רבות של אנשים, ת"ח חסידים ומתנגדים פשוטי עמך ואינטלקטואלים, רב שהתיצב עם קומוניסטים ובולשביקים לרוב, וסיכן עצמו למען היהודים. ועכשיו למרבה הצער רב זה הינו "עולה חדש" נתמך בחסד."

אך אין בהם בבעיות חומריות אלו כדי להטריד את שלוותו הרוחנית, והוא מוסיף במשנה מרץ להרבות פעלים לתורה.

בזכרונו כמו צפה לפתע ועלה זכרונה של קהילתו האהובה בפיאטרא ניאמץ שברומניה, השמועות משם לא מבשרות טוב, אחד התושבים היהודיים נאסר על לא עוול בכפיו. ואצלו, זה מהוה אות המבשרת רעות, מי יודע מה עם יתר אנשי הקהילה? על כן הוא ממהר לנצל את קשריו המסועפים עם אנשי ה'צירות' – שגרירות ישראל בבוקרסט ומשגר מכתב אליהם "…דבר נחוץ הנני להזכיר לכם, יש יהודי אחד בפיאטרא ששמו אותו במאסר של שנים מרובות על לא דבר ועל לא עוול בכפיו, שם הנאסר הוא מענדל שטוויניץ, השתדלו נא עבור מצוות פדיון שבויים". וממרחקים הוא אינו נח ולא שקט עד שמבשרים על שיחרורו המהיר, וזו רק דוגמא קטנה מני רבים.

כחודשיים אחר שהשתקע בשביב, ביום ד' פר' חוקת תשכ"ד. הופיע ובא לראשונה מתל אביב אל שערי שביב האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש זצ"ל, לעודד את רוחו ולחזק את נפשו, כל אותו יום שהה הרבי בבית הרב בשביב וקהל המונים שיחר לפתחו, הקהל הרב צבא על הפתחים וביקש להנות מברכת הצדיק שבא לעיר. לעת ערב ערך הרבי שולחן ובדברי ברכתו לרב הנבחר סיפר לנוכחים בקצת שבחו… הרבי פתח וסיפר על אחד מתלמידי הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז שנתמנה כרב באחת הקהילות. תושבי אותה קהילה שלא היו מרוצים מאותו רב ובאו להתלונן לפני רבי ברוך. שענה להם: בתורה כתוב פעמים "זאת התורה" זאת תורת העוף" ו"זאת תורת האדם" ישנם רבנים היודעים לפסוק ב"תורת העוף" וכו' היינו רק הלכות הפסוקות בשו"ע ויש הפוסקים גם ב"תורת האדם" הרב שלכם סיים רבי ברוכ'ל יודע לפסוק גם בתורת האדם! האדמו"ר סיים את דברו באמרו לתושבי הרצליה "הרב שלכם יודע לפסוק גם בתורת האדם לכן צריכים אתם לראותו לכבדו ביותר ולדאוג לכל מחסורו ביתר שאת". בהזדמנות נוספת אמר האדמו"ר אמרה זו באופן אחר: בשם הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל, ישנם ב' סוגי רבנים האחד היודע לפסוק בתורת העוף והשני היודע לפסוק אף בתורת האדם, רב של "תורת העוף" ניתן למצוא בכל רחבי אוקראינה בשביל שני רובל לשבוע (משכורת שבועית לרב ברוסיה באותם ימים) אך רב של "תורת האדם" איז גאר עפאס אנדערשט (זה אחרת לגמרי).

*ובהרצליה, המשיך רבינו בפעילות עניפה למען תושבי המקום, ל"טיפול" מהיר וראשון במעלה זכו ילדי המקום. ביותר, הכאיבה לו העובדה כי ילדי הרחוב מסתובבים באפס מעש והוא מחליט לכנסם ולהרצות בפניהם דברי תורה והליכות יום יום, "…בהרבה פעמים – הוא כותב – נאמרו הדרשות שלי באופן סוער וביקורתי, על תיאטרונים וקולנוע שגורם לנוער הצעיר שלנו להתדרדרות, וב"ה שהוכר לפני כל מאזיני כי דברי מיוסדים על אהבת ישראל".

הוא מרחיב את הפצת התורה, ומוסר שיעורי תורה לרוב בכל בתי הכנסיות שבהרצליה ואף מחוצה לה, כשמאזיניו הרבים נהנים לשמוע את הגיגיו המאירים ואמרותיו המחכימות. בשבתות הוא מרחיק נדוד לשכונות הסמוכות והרחוקות כאחד, מזג רוח קייצי או חורפי, שרבי או גשום, אינם מונעים ממנו להלך ק"מ שלמים לדרוש ולדבר לפני העם דבר ה' זו הלכה.

הושיב ישיבה על שם רבו

בעקבות מגע ישיר זה עם רובדי האוכלוסיה השונות, הגיע לכלל החלטה כי הפתרון היחיד יהיה לכשיביא בחורי ישיבות ללמוד תורה, למען יטהרו במעט את אוירה העכור של המושבה. וכה הם דבריו במכתב המסביר את מטרת הישיבה "בראותי מצבה המדולדל הרוחני של השיכון חשבתי שכדאי נכון וישר להביא בחורי חמד וליסד פה ישיבה בכדי שתעזור למיזוג האויר המגושם. ואכן באו אלי בחורי חמד מירושלים ומבני ברק ומעוד ישובים, השיכון כולו נתעורר למחזה בחורי חמד שפיאותיהם משתלשלות על לחייהן, ובית המדרש שונה לבלי הכר לקול התורה שהחל מהדהד פה".

"אם כי"! – הוא מוסיף לציין ולהעיד על עצמו במכתב אחר – "כמעט בכל משך זמן שהותי פה ריכזתי בחורי חמד מהשיכון והאיזור כולו באופן שאוכל להגיד ב"ה כי כל משך זמן שהותי פה לא פסקה ישיבה מביתי בלימוד תוה"ק אך כ"ז היה לא באופן רשמי".

התלבטויות קשות ליוו את מהלך פתיחת הישיבה, השאלה הגורלית של "כסף מנלן?" כמעט והכריעה את הרעיון, אך בעוז ותעצומות הוא מנסה להתגבר עליה.

במכתב בשורה לידיד ותיק הוא כותב "עלתה בידי ליסד ישיבה פה בשיכון שביב, התחלנו בלימוד בר"ח אייר וב"ה כי מאז ממשיכים אנו ללמוד בלי הפסק חלילה, התלמידים ישנים אצלי בביתי, בניתיים ומקוה אני להגדיל עוד את הישיבה באיזו תלמידים מצויינים, אבקש מאוד מכבוד החברים שיעמדו לעזרתי בתמיכה".

הישיבה נקראת "באר חיים מרדכי" ע"ש ולזכרו של מורו ורבו המובהק הגאוה"ק רבי חיים מרדכי רוללר זצוק"ל רבה של ניאמץ שהיה מגדולי הדור העבר ומפארי רבני רומניה.

"…יש כאן גרעין לישיבה שתקרא באר חיים מרדכי – הוא פותח אגרת נוספת – אנחנו לומדים ומתפלפלים בין היתר בספריו של רבינו באר חיים מרדכי ושאר ספריו, בטוחני כי זה לנחת רוח לרבינו הגדול".

ואכן, דבר מיוחד היה זה עיסוקו בספרי רבו, כתלמיד מובהק לו, היה רבנו הוגה בספריו ואינו עוזבן כמעט לרגע, אם בשו"ת בהלכה או באגדה ובהגדה (של פסח) היה יושב רבנו כל ימות השנה ומאיר בדבריו מוסיף ומחדש ע"פ ה"באר חיים מרדכי" מרוב אהבתו לרבו ולספריו אף ההדיר את כל ספריו במסגרת המכון שפתח עם בניו על שמם של גדולי רבני רומניה, כשמטרתו היא להמשיך ולההדיר את שאר ספריהם של גדולי רומניה בדורות עברו, במיוחד היה הוגה בהגדה של פסח של רבנו "באר חיים מרדכי" חידושיו הרבים בשילוב ההלכה עם דברי פלפול בדרך האגדה. עד שכל ההגדות שהיה לומד בהם נתמלאו בהגהותיו (בכת"י) את הארותיו הוא מכנס בקונטרס המכונה "גשם נדבות".

"גרעין זה שהנחתי – ממשיך לכתוב לידידו – גרר ומשך במשך הזמן עוד ועוד מבחורי חמד שבאו גם הם ללמוד". "אך דא עקא נפשי עלי תשתוחח על שאין לי פשוט כח קליטה לקבל עוד תלמידים מצויינים, בתנאים כאלו אי אפשר לי להוסיף עליהם וע"ז עיני מיחלות להשי"ת ולד' הישועה".

הישיבה התפתחת ומתרחבת, לשם כך רוכשים דירת מגורים בסמוך למגורי רבינו והיא נקראת "דירת הישיבה" בכדי לסייע לצורך אותם בחורי הישיבה שהרחיקו נדוד לשביב שבהרצליה לקנות דעת ולהוסיף לקח שם "לנים" הם, ביום – לעומקה של "הלכה" ובלילה – את שנתם.

ואכן עומקה של "הלכה" בראש מעייני רבינו, בתוכניתו הוא הוגה "סדר חדש לבני הישיבות", בעיני רוחו הוא רואה את כל עם ה' נביאים, לשם כך הוא יוצר סדר חדש בעקבותיו יוכלו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתה, ולקבל בתוך שנות חק לימודיהם הצעירות 'הורמנא דרבנן', [קובץ ה'הרמנות' קובצו ב'שלהבת שמואל' ה'] אף מפרסם הוא מהגיגי לבו בספר "ילמד ענווים" בו מברר ומסביר אחת לאחת מעלות שיטתו הוא, ['ילמד ענוים בדרכי הלימוד מתורת מרן הגה"צ מוהר"ש טוביאס' נדפס על ידי מכוננו בסיון תשע"ח].

התוצאות נראים ע"פ השטח "…לאחר כמה התלבטויות וקשיים – הוא מוסיף לכתוב – פתחתי שוב לפני שלוש שנים ישיבה בעזהש"י ללימוד הוראה, דבר שהשפיע הרבה על הסביבה, בחורים אלו שומעי לקחי שהלכו בשיטתי הסתגלו לאנשי המקום והתחבבו עליהם מאוד מאוד, המה – התלמידים, הלכו בפקודתי ובהדרכתי, לבתי הכנסת הן של הספרים והן של האשכנזים שבאיזור מדי יום ביומו ליתן שיעור תורה והרצאות, מתפללי בתי הכנסת ביטאו לי רגשי תודה בעבור ה"מורים" הצעירים ששלחתי להם"

בני הישיבה הרי הם לו כבנים, עם כל אחד הוא לומד באופן אישי ומזרזו לתורה ומעש"ט, ובד בבד אינו זונח גם את בניו ונכדיו הוא, לכל הוא מוצא זמן ולכל עת, אפילו ימי בין הזמנים מנוצלים אצלו עד תום ללימוד התורה, במכתב לידיד ותיק הוא מתנצל על איחור במענה כלשהו בתירוץ הבא "…באמת שאני מתבייש על איחור מכתבי דנן אמנם תאמין לי שלא מרוע לבב ולא מאדישות נמנעתי מלכתוב אליך, הנני טרוד – ב"ה – בלימוד עם נכדיי ני"ו שיש להם חופש, ואני רוצה לנצל את החופש לאינטרס שלי – שילמדו, וחוץ מטרדות יום יומיות בא אלי נכדי הגדול הרוצה להשתלם בהוראה וזה כשני שבועות שאני לומד עמו באופן שפשוטו כמשמעו לא היה לי זמן אפי' מועט לכתיבה ואקוה שתדון אותי לכף זכות".

עומד היה רבנו ודואג לחינוכם הרוחני של התלמידים. ומנגד, מהעבר השני עומלת זוגתו הרבנית, ועיניה פקוחות על הצד הגשמי של הישיבה, על כל פרט ופרט. עיניה צופיות ומשגיחות לבל יחסר המזג.

אירע פעם שחסרו מיטות ללינת הבחורים – נזכרה הרבנית – היו צריכים להביא מהעיר, מרחק של מספר ק"מ ספורים את המיטות, כיון שלא רצתה להפריע את הבחורים מלימודם, הלכה היא עם בתה העירה להביא את המיטות, וכך רגלית שירכו רגליהן הרבנית עם בתה, מהרצליה העיר לעבר שביב השכונה כשהן גוררות אחריהן מיטות, והודו להם…

שנים אחדות מתנוססת לתפארת ישיבתו "באר חיים מרדכי" על תילה. ההוצאות רבו למעלה ראש וכוח הסבל כשל. ללא תמיכה או סיוע מאף גוף חיצוני הוא מנסה להמשיך בנטל הכבד.

רבינו מבקש ומתחנן על נפשו למען יסייעו בעדו ולחלצו ממיצר, והוא מציג את מאזן החובות המצמרר "…אני משלם חובות רבים לבנקים שונים, הנה זה עתה באה אלי הידיעה כי אם לא אשלם סכום הנדרש להם אזי ישלחו פקידם ויוציאו חפצי ערך מכשירים ומכונות מביתי הדל כדי למכרם ולממש את כספם…"

באין סיוע למבוקשו הוא כורע תחת עומס המטלה, ובצער רב הוא נאלץ לסגור את שערי הישיבה, מחת הקשיים המרובים. "לצערי הגדול – הוא נאלץ לבשר – סגרתי את הישיבה! למרות בקשות התלמידים לבוא ולהמשיך הלימוד, מצטער אני על שנדם קול התורה בעוה"ר בשערי שכונתנו, ואנשי המקום ג"כ מצטערים עכשיו על העדרם של בחורי חמד אלו, הש"י יעזור שנוכל לפתוח שוב שערי הישיבה ולבססה ביסוס חזק בל תימוט. "בכל אופן" – הוא מוסיף למכתבו ומקדיש שורת הנצחה לישיבה זו משוש חייו – בכל אופן הרבה קווי אור נשתלחו למקום כולו ע"י ישיבה זו"!!!

אכן, צער רב כרוך היה בסגירת הישיבה, הרעיון אמנם בטל לעת עתה. אך החזון ממשיך להדיר שינה מעיניו, מעתה שם הוא את פעמיו לקומם עפרות זכרם של אדמור"י ורבני רומניה.

בעיני רוחו הוא זוכר את תקופות הזוהר ברומניה, בהם הייתה לחסידות עדנה, בתכניתו היה לו ליצור קשר עם יהודי רומניה שעלו עד אותה עת ארצה, כארבע מאות אלף יהודים במספר, המהוים כחמש עשר אחוז מאוכלוסיית ארה"ק!

במשנה מרץ וקידוש רב נתפס רבינו לעשיה ומדביק בקצב זה גם את חמשת בניו וחתנו עד שהכל ראו בזה משימה נעלה ונשגבה.

"מקודם כל" – הוא מפנה את מכתבו לאנ"ש בכל אתר ואתר – "נכנסנו אנחנו משפחת טאביאס לשורות הראשונות של החזית, בני הרבנים ואני כותב השורות כולנו נתנו מכוחינו ומממונינו, שכלנו, ודעתינו, הוא מפרט מקצת מהפעולות ומוסיף לציין: לפי הערכה נתתי במשך זמן קט סך של חמש עשרה אלפים ל"י! וממני יראו וכן יעשו כל אנ"ש…"

בתשובה אחרת לאנשים שלא הבינו בדיוק את המטרות הוא מוסיף לכתוב – "לצערי הרבה מאנ"ש לא הבינו את נחיצות הענין, כמה וכמה שאלו מה העבודה הרבה הזאת לכם?

שום מעצור או מכשול אינו מהוה מניעה אצלהם, בכוח ברזל וברצון נחוש הלכו בדרכם. עד שזכו לרכוש קרקעות מתאימות בבני ברק לבנית מרכז רוחני ליהודי רומניה. ואין כאן המקום לפרט את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ואיך זכו להגיע לידי גמר המעשה.

מעורה היה הרב בעניני השעה המסעירים את עולם התורה. ודואב על יהודים תועים שנשבו בתינוקותם. הגלות של יהודים בתוך יהודים כאבה לו ביותר, רבני השרון זוכרים לטובה את הופעותיו באותם כינוסים לשם שמים כשמתקופה לתקופה היו מתכנסים ב"כינוסי רבני השרון" בו היה מעלה על נס את דרישתו לרבני ישראל, שיהיו מעורבים יותר בחיי השעה כביכול. שיהיו נחרצים בתגובותיהם ודבר ה' ישמע יותר ברמה, למען יגיבו על הנעשה ביתר שאת, ולא יתנו למחרפי ה' להרים ראש.

יום אחד, נודע לו על אחד ממנהגי החילונים שהרהיב עוז בנפשו לחרף מערכות אלוקים בריש גלי רח"ל, מאורע זה פצע את נשמתו עד לעמוקה, והסעירה את מחשבתו ביותר, ולא יכל להבלי על כך. הוא ביקש את בנו ששהה אותה שעה בביתו שיתלוה אליו לביהכ"נ. בהכנה דרבתי ובסילודין של קודש נכנסו לבהיכ"נ רבינו ביקש מבנו לפתוח את ארון הקודש. כשהוא בוכה בדמעות שליש, פתח והרצה לפני ספרי התורה את השתלשלות המאורע כשבפיו תפילה "עשה נא רבוש"ע למען יתקדש כבודך ברבים" בכוח התורה ובהורמנא דרבנן הוא מנדה את אותו פורק עול מלבוא בתוך הקהל.

למחרת נודע כי אותו פורק עול קיפד את פתיל חייו באופן טראגי.

סערת השבת

הימים ימי ספירת העומר של שנת תש"ל פרשייה חדשה מסעירה את הרצליה השלווה. חומת השבת נפרצה בגסות ע"י פורקי עול מאגני הנסיעות הציבוריות בקשו להרחיב את שירותיהן על חשבון שבת קודש, רבני העיר ובתוכם רבינו יצאו למחות על ביזוי כבוד השבת.

הפגנות סוערות התקיימו על הכבישים המובילים, במטרה ברורה לעצות פיזית את התרחבות חילולי השבת, ההפגנה הוגדרה בלתי חוקית. ורבני העיר – מארגני ההפגנה הוגדרו כעברייני חוק, הוגשו נגדם תביעות ובתוכם רבינו יצאו למחות על ביזוי כבוד השבת.

הפגנות סוערת התקיימו על הכבישים המובלים, במטרה ברורה לעצות פיזית את התרחבות חילולי השבת, ההפגנה הוגדרה בלתי חוקית. ורבני העיר – מארגני ההפגנה הוגדרו כעברייני חוק, הוגשו נגדם תביעות משפטיות והרבנים הוזמנו לבית המשפט. עורכי דין והיועצים המשפטיים שליוו את הרבנים במאבקם יעצו ל"נאשמים" שיכפרו באשמה ואז ייקל על מלאכת ההגנה, אך רבינו לא כן היה עמדו.

רבינו הופיע בשערי בית המשפט, כשבליבו התחוללה סערת נפש הייתכן? כאן במדינת היהודים! ישפטו רבנים שמחו על חילול שבת!!! דבר לו לא הסכין אפי' ברומניה הקומונסטית, והוא מתפרץ לעבר השופט ומודה באשמה, כן! הייתי בהפגנה!!! הוא זועק ממעמקי ליבו. הפגתי, כי כואב לי השבת, כואב לי הקולנוע, ולא יכולתי להבליג. התפרצותו הכנה והאמיתית הבקיעה את לבבם הערל של שופטי בית המשפט העליון, וליבם נמס למשמע הודעתו. בפרוטוקול מציין השופט מר קירטוני "היה זה הנאשם היחיד שהיה לו העוז להודות בגלוי בעובדות המיוחסות לו ועשה את זה כיאה למנהיג רוחני".

אך גזר הדין מזעזע את היהדות החרדית, הרבנים נידונו למאסר של שלושים יום או בתמורה שישלמו קנס של 100 לירות.

רבינו לא נרתע ומבקש לזעזע אמות הסיפים, היתכן כדבר הזה, שיהודים לא יוכלו להפגין על כבוד השבת, מתפלא רבינו? ומבקש את עמיתיו הרבנים להאסר יחדיו ולקדש שם שמים ברבים. היהדות החרדית עוקבת בדאגה אחר תוצאות המשפט, אך הרבנים חששו להאסר, רבנו נפגש עם כ"ק אדמו"ר "הבית ישראל" מגור ששהה אותה עת בנופש בכפר שמריהו הסמוכה להרצליה שהיה מעורה בכל שלבי האירועים, האדמו"ר מגור מורה לו "הרב טוביאס! תעשו כהבנתכם" והוא אכן מתעקש להיאסר.

למחרת עם שחר, לוקח רבינו את הטלית והתפילין, וממהר לבית הסוהר, סוהרי המקום הנדהמים ביקשו למנוע בעדו להאסר, אך הוא מודיע כי הגיע להאסר בעוון ההפגנה שקיים על חילולי השבת, ומסרב בתוקף לשלם את הקנס, אך הם חששו מהתהודה הציבורית שתגרום פרשייה זו והודיעוהו כי ילך לביתו והם כבר יודיעו על תאריך המאסר…

הפרשייה היכתה גלים וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב. ואף מעבר לאוקיינוס הגיעו הדי המאורע. ידיד, מכר ורע, משנות ילדותו שנודע לו על כך, אינו מסכים לכך שמיודעו הרב טוביאס קשור בפרשיה שנראתה לו כ"בלתי מכובדת" והוא משגר מכתב תוכחה, רבינו עונה לו באהבה "אשר להשתתפתי בהפגנה אשתקד נגד חילולי שבת קודש בפומבי, שכבודו אומר שהקב"ה יכול להתגונן בעצמו, פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל להבין פשר הדבר, הלא בלי ספק זוכר אתה פרשיות שלימות בתנ"ך ואיך שכח כרגע, שתורתינו הקדושה הזהירה באזהרה חמורה כמה וכמה פעמים בעיר הנידחת וכדומה, שבי"ד של מטה יענשו. אמנם אין עכשיו כח בידינו במדינת ישראל שנוסדה בעוה"ר עפ"י החוק להעניש ולעצור בעד חילולי שבת קודש, לסגור לפחות התיאטרונים והקולנועים המרעילים את הנוער ומדרדרים אותו עד לדיוטה התחתונה. מדוע לא כתבו העיתונים שבאחת ההפגנות הסוערות שהתקיימו לפני בנין עריית הרצליה, יצא הרב שמואל טוביאס לרקוד בקול שירה וזימרה בלהקה ובריקוד חסידים, והיתה התעוררות כל כך עד שמפקד הראשי של משטרת הרצליה מר לושי הנכבד הצטרף ורקדנו שנינו יחד!

שבע מאבקים, רוויי השפעות מרחיקות לכת על כל סביבתו, מבקש לפתע רבינו לעזוב את שביב. ביותר טורדת את מנוחתו העובדה כי נכדיו שהתגוררו עמו במחיצתו גדלים. והוא שכה עמל וידע בחינוכם חושש כי השפעת הסביבה תזיק להם. באותם ימי התלבטות, הוא מקבל כמו אות מן שמייא.

באחד מביקוריו התכופים אצל גדולי ישראל, הוא שומע את אחד מהם המספר לו כבדרך אגב, על ביקור שערך רב מסויים מיישוב מרוחק שבא לשאול בעצתו האם להמשיך במלאכתו הקשה באותו ישוב, התשובה שקיבל נראתה לרבינו כאות בשבילו. אותו גדול השיב וענה שלפי דעתו יהודי בעל שיעור קומה כמוהו, יעשה חסד גדול יותר וקידוש שם שמיים עצום יותר, אם יתגורר בסביבת החרדים לדבר ה' וישפיע עליהם מהוד תורתו וחסידותו.

הדברים שלא נאמרו אליו אף לא בעקיפין, דקרוהו כמדקרות חרב, הלא זוהי תוכניתו הישנה מאז בואו ארצה לגור בסביבת יראים ושלמים.

אחד האדמורי"ם ששמע על תוכניתו מספר למקורביו בצער, "התדעו מהי מדת השפעתו של הרב טוביאס על בני קהילתו? הנה איש אחד מתושבי הרצליה בא אלי – מוסיף האדמו"ר ואומר – ומספר לי שכאשר הוא פוגש את כבוד הרב טוביאס מהלך ברחובות הרצליה הוא מתחזק באמונה ומרגיש פחד מהאלוקים".

בתקופה ההיא פתח בנו בית תפילה בבני ברק, הקלויז החסידי מתנוסס על הקרקעות שרכשו במרכז בני ברק ועליהם התעתדו לבנות בימ"ד מפואר, הוא מחליט לעבור בסמוך לביכ"נ זה, ולחזק את ההתפתחות החסידית התורנית הזו.

בסמוך לערב פסח של שנת תשמ"ב, שמונה עשר שנה אחרי שהגיע לשביב, עקר לבני ברק. אך לא איש כמוהו ינטוש לגמרי את בני קהילתו, זו שנקשר אליה בכל נימי נפשו, והיה מרבה לבקרם לחזקם ולעודדם. שנים ארוכות התמיד בהופעתו הקבועה מספר פעמים בשבוע, להמשיך ולהשפיע עליהם מהודו.

ערב פסח של שנת תשמ"ב זמן קצר אחרי שעזב, לעת שחזר רבינו לשכונה ל"שבת הגדול" למסור מספר "דרשות לשבת הגדול" כמנהגו מדי שנה. בהיות כל מטלטליו הועברו לבני ברק, נאלץ לשבות אצל משפחה מתושבי המקום. דירתו שלא עלתה על חדר וחצי, שמשו אותה שבת את הרב ובני משפחתו ששבו לשביב, בחוסר מיטות הוכרחו ללון על המיטלטלים והמזוודות, דבר שהזכיר במידת מה את היהודים בזמנו, כאותו ערב פסח כשיצאו ממצרים…

עזיבתו הפתאומית של רבינו הכתה גלים, ועשתה כנפים בכל האיזור, רבים מאנו להפרד וההמונים סרבו להשלים עם כך.

אט אט הלכה שביב ונתדלדלה מתושביה, מצבה הרוחני הולך וירד פלאים. ביום ב' באלול תשמ"ג נסתלק לבית עולמו גבאי ביהכ"נ הישיש ר' פנחס ריידלר ז"ל כעבור יומיים פרצה שריפה שכילתה את כל תכולת בית הכנסת "הר סיני" הפרשיה החרידה את תושבי האיזור, ורבינו מיהר לשוב לשביב ולהתאבל יחד עם בני הקהילה, הוא השמיע דברי כיבושין על המצב הרוחני ההולך ותדרדר, וזירזרם בכל עוז לשוב ולחדש בית כנסת ותיק זה.

מאורע עצוב וסמלי זה חתם איפה את תקופת פעילתו המסועפת של רבינו בהרצליה שנותרה שוב כשהיתה שוממה ועזובה, שביב רבתי עם נותרה והיתה כאלמנה.

בתמונה:

לא תירא מפחד לילה, תמונה שצילמה ותיעדה רגעי פחד, התמונה שהגיע לידי מכונינו ממרתפי ה'סקוריטטה' בבוקרסט, בה רואים את מרן הגה"צ מוהר"ש טוביאס זצ"ל מלווה בבנו הגה"צ רבי מנחם מנדל טוביאס שליט"א בעת דרכם לבנין השגרירות בבוקרסט, נסיעה שממנה לא שב באותו ים לאחר שנעצר ועוכב על ידי שוטרי החרש למשך ימים אחדים ומהם ניצל באורח נס