הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, בריאיון מיוחד עם שטפנשט. לקראת יום ההסתלקות ה-78 של הגאון הגרמ"ח לאו זצ"ל, כפי שדיווחנו כאן, נועדנו לשיחה עם בנו הגאון הגדול הגרי"מ לאו שליט"א, אשר כדרכו בקודש שיתף בפרטים היסטוריים ובאנקדוטות מרגשות, אשר הרב שליט"א בזכרונו הפנומנלי לא מחסיר אף פרט ופרט, כשכל אחד מהם יכול למלא כרכים רבים.

כבר בתחילת השיחה, אומר לנו הרב לאו: "כשהקמתם את מוסדות שטפנשט כיתתתי רגלי בכל מקום בבני ברק ובת"א בהילולות הצדיק משטפנשט והזדמנויות נוספות להשתתף ולשאת דברי תורה בכינוסים אלו" ומציין את תרומתו הגדולה בעת זכינו לקומם את זכר בית שטפנשט.

האמת שהעיר ת"א הייתה משכנם של הצדיקים לבית רוז'ין בחייהם, אולם לאחר פטירתם בתחילה הם העדיפו להטמן בטבריה או בירושלים, רק בשנים שלאחר מכן החלו להטמן בעיר תל אביב שזכתה להיות משכן לצדיקים קדושים אלו. כך מוסיף הרב לספר ולתאר לנו בשפתו העשירה והקולחת השוזרת מאמרי חז"ל רעיונות תורניים לצד עובדות היסטוריות הנכרכים זה בזה באומנות ובציוריות.

"זכינו לערוך מעמד סיום הש"ס בעיר שאץ מקום רבנותו של אבי הרב בחודש שבט האחרון כשהשמיים עוד היו פתוחים" אנו מזכירים לרב, "אכן היה לי שם שליח נאמן ה"ה בני הגאון הרב משה חיים שליט"א שאף קרוי על שמו של הרב דשם, זו הייתה סגירת מעגל כפולה שכן בן דודו של אבי רבי מאיר שפירא זצ"ל היה מחולל הרעיון הדף היומי, ואין מקום יותר ראוי מלערוך מסיבה תורנית זו מאשר בעיר שאץ שברומניה מקום הולדתו של מחולל הרעיון הכביר שמעתי שהוא נשא שם נאום שמזכיר את נאומיו הגדולים של אבי שכיהן שם ברבנות והתפרסם בנאומיו המלהיבים והמעוררים".

רצינו לשמוע מפי כבוד הרב על אביו הגרמ"ח לאו הי"ד. האם אתם זוכרים אותו?

איני זוכר הרבה מאבי, שכן כשהייתי בן חמש שנים וארבעה חודשים לקחו אותו לטרבלינקה. אבל מעט הנני זוכר את מראה פניו, את פיאותיו, ואני זוכר גם איך שהרשע היכה אותו, כמו שמתואר בהרחבה בתחילת הספר "אל תשלח ידך אל הנער".

אבי הרב חיבר את הספר "קידוש ה'", ואת כל חיו הקדיש לברר ענין זה בהלכה ובאגדה. הוא עוד הספיק לשלוח את הספר בכתב-יד לגדולי הדור, גאב"ד טשעבין השיב לו הערות על הספר ואבי השיב לו הערות על מכתבו.

אצל מי למד אביכם הגרמ"ח?

אבי נולד בעיר לבוב, בירת גליציה המזרחית, ונקרא שמו בישראל על שם זקנו הגאון ר' משה חיים שור, אביו של ה"מנחת שי". הוא הסתובב בצילם של כל גדולי וגאוני גליציה, אצל גאב"ד טשעבין, וכמו כן היה תלמיד של הגה"ח ר' שמואל יצחק שור בעל ה"מנחת שי" וקיבל ממנו סמיכה כשהיה בן טו"ב שנים בלבד. כמו כן למד אצל הרב דריישא, והיה חסיד טשורטקוב.

איך הגיע לכהן ברבנות שאץ?

עיר רבנותו הראשונה של אבי זצ"ל היתה העיירה שאץ שברומניה, לפי שבזיוו"ר הוא היה חתנו של ה"אהבת ישראל" הוא נשא את בתו הרבנית דבורה ע"ה. הוא היה גיסם של האדמורי"ם ה"דמשק אליעזר", ה"אמרי חיים", ה"מקור ברוך" והרה"ק מווישווא, ואז התמנה להיות רבה של העיר שאץ. בהמלצת חמיו ה'אהבת ישראל' שהתגורר אז בגרוסוורדיין (מרחק 450 קמ"ש) אשתו הרבנית דבורה ע"ה נפטרה בקיצור ימים ושנים, והסבא ה"אהבת ישראל" גידל את אחי הגדול מו"ה יהושע יוסף (שיקו הגר-לאו), שלמד יחד עם ה"ישועות משה" בעיר גרוסוורדיין. חמיו ה"אהבת ישראל" ציווה על אבי להקים בית שני, כשאבי היה אז צעיר לימים כבן שלושים שנה בלבד, ושלחו שיחזור לגליציה. הוא נשא את בתו של הרב של סקאווין, הרב פרנקל-תאומים, מצאצאי הגאון ה"ברוך טעם" והרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז, אבל נשאר תמיד מקושר לחמיו מזוו"ר ה"אהבת ישראל" מוויז'ניץ ואף היה מתפלל בנוסח ויז'ניץ.

לאחר מכן התמנה אבי להיות הרב של העיר פרעשוב, שם כיהן ברבנות שבע שנים, ומשם עלה לכהן ברבנות העיר הגדולה פיעטרקוב, שם מילא את מקומו של בן דודו הגה"ח ר' מאיר שפירא שהיה רבה של העיר, וכאשר נתמנה ר' מאיר להיות רבה של העיר לובלין, קיבל אבי את רבנות העיר פיעטרקוב.

מה היו תולדות חייו בפיעטרקוב?

האמת היא, שבפיעטרקוב היה ישוב יהודי יותר גדול מאשר בעיר לובלין, אלא שרבנות העיר לובלין היתה רבנות יותר נכבדה, רבנות שנמשכה מאז ימיהם של רבותינו גדולי האחרונים המהרש"ל, המהר"ם, רבי שכנא ושאר גדולי העיר, בסיבת הקמת הישיבה בלובלין עבר רבי מאיר ללובלין ואבי התמנה למלא את מקומו. כשעמד הגאון ר' מאיר שפירא לפתוח את הישיבה הגדולה בלובלין, הוא נסע לכל ישיבות ליטא לבדוק כיצד לבנות את סדרי הישיבה, ובמסעו היה אז במיר ובראדין, בטעלז ובנובהרדוק ובסלבודקא, בהיותו איש אמת חיפש את האמת בכל המקומות.

ידוע הסיפור עם ידו של אבי (זה היה לפני שנולדתי), שבנוסעו ברכבת הפילו אותו אנטישמים בין שני קרונות הרכבת. כיסה אבי את ראשו ביד ימינו וקרון הרכבת עלה על ראשו והוא ניצל, אבל ידו נפצעה מהרכבת, ונאלצו לקטוע את יד ימינו, ואז הרגיל את עצמו לכתוב ביד שמאל. הכניסו אותו לחדר ניתוח לקטוע את ידו, וכאשר התעורר מהניתוח אמר "ברוך ה' שהיד של התפילין נשארה בשלמות".

שם הרב 'ישראל מאיר' – על שום מה?

כשנולדתי קרא לי אבי בשם "ישראל מאיר", ישראל על שמו של ה"אהבת ישראל" – חמיו מזיוו"ר של אבי, ועל שמו של הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב, שנסתלק בשנת תרצ"ד, חמישה שבועות לאחר הגה"צ ר' מאיר שפירא. והשם "מאיר" קרא לי על שמו של הגה"צ רבי מאיר שפירא. הוא גם קרא לי כך על שמו של ה"חפץ חיים" – ישראל מאיר, משום שאבי היה מקושר לשלושת הצדיקים האלו: הרה"ק מטשורטקוב, החפץ חיים, והגה"ח ר' מאיר שפירא, וכולם נסתלקו בתוך שלושה חודשים: החפץ חיים נסתלק בכ"ד אלול תרצ"ג, הגה"ח ר' מאיר שפירא נסתלק בז' חשון תרצ"ד, ובי"ג כסלו נסתלק הרה"ק מטשורטקוב. מספרים שכאשר באו להודיע להרה"ק מטשורטקוב על פטירתו של הגה"ח ר' מאיר שפירא, שהיה מחסידי טשורטקוב, קרא עליו את הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו להורות", שהרי שמו של המהר"מ שפירא היה ר' יהודה מאיר, ובזה רמז הרבי שגם הוא עצמו עומד להסתלק מהעולם.

מה ידוע על מותו על קידוש ה'?

אבי כיהן ברבנות העיר פיעטרקוב עד למלחמה הנוראה, שם נלקח על ידי הרשעים לטרבלינקה יחד עם כל יהודי העיר, בי"א מרחשון תש"ג, לשם נלקח יחד עם אחי הק' שמואל יצחק הי"ד, שנקרא שמו בישראל על שם הסבא הגה"ח ר' שמואל יצחק שור. ביום שהם הגיעו עם הרכבת מפיעטרקוב, הגיעה לשם גם הרכבת של העיר פרעשוב. שם ברציף נפגשו רגע לפני שנכחדו שתי קהילות גדולות בישראל שבשתיהן כיהן אבי כרב שתי הקהילות לא הכירו זה את זה אך הרב של שתי הקהילות איחד ביניהם בחייהם ובמותם. בפרעשוב לא בחרו ברב לאחר שאבי עזב את העיר, ומצודתו של אבי נשארה פרוסה עליה גם בהיותו רבה של פיעטרקוב, ובאותו יום איום נפגשו שתי הקהילות יחד בטרבלינקה. אבי נשא שם נאום גדול לפני שנדחפו לתאי הגזים, כמו שהעידו הניצולים מטרבלינקה. בנאומו אמר כי מכל תרי"ג המצוות נשארה לנו, ליהודי פיעטרקוב ופרעשוב, הזכות לקיים עוד מצוה אחת. לא היה בידם לא טלית ולא תפילין, לא שבת ולא יום-טוב, כי אם מצות קידוש השם, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומאחר שכך הוא, הבה אחים נקיימנה בשמחה על הזכות שנשארה לנו לקיים מצוה אחת. וסיים אבי ואמר: "ואני מבטיח לכם שיתקיים בנו דברי הנביא 'כי בשמחה תצאו', עליהם אמר הרבי ר' בונם מפשיסחא שבכח השמחה אפשר לצאת מכל הצער והיגון של העולם הזה. ואני מוסיף 'ובשלום תובלון', שבשלום יוליכו אותנו לעולם הבא, לעולם שכולו נצח". לאחר מכן אמר יחד עם בני שתי הקהילות "שמע ישראל", ואמר את הוידוי, וכל אלפי היהודים אמרו אחריו את מילות הוידוי. היה זה ביום פטירתה של רחל אמנו, לה הובטח ההבטחה 'מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה'.

איך אתם ניצלתם?

אני ניצלתי מהתופת, היות שאבי ידע שבבוקר עומדים לקחת את היהודים מהעיר, ואף שלא ידע להיכן לוקחים אותם, אבל ידעו שעומדים להוציא אותם מהעיר. הוא לא רצה ללכת למקום מחבוא, כי הם חיפשו בראשונה אחר הרבנים, וחשש שאם לא ימצאו אותו יגבירו הרשעים את החיפושים ומי יודע כמה יהודים יהרגו על ידי זה. הוא סידר מחבוא עבור אמי ועבורי, והוא עמד ליד בית-הכנסת הגדול עם ספר-התורה בידו, וכך עלה לרכבת עם יהודי העיר יחד עם אחי הגדול שכבר היה בגיל בר-מצוה. וביום שנלקחו, בו ביום עלתה נשמתם בסערה השמימה.

מהגיטו בפיעטרקוב עברתי למחנה עבודה בצ'נסטחוב ומשם לקחו אותנו למחנה הריכוז בגרמניה -בוכנוולד, ולאחר ההצלה עליתי עם עלית הנוער יחד עם אחי נפתלי ז"ל לארץ ישראל, ובתשעה באב תש"ה כבר היינו בעתלית.

איך מנציחים כזו אישיות רבת אנפין?

גולת הכותרת היא הישיבה על קברו על שמו של אבי, זכינו והקמנו את הישיבה "חיי משה" בירושלים עיה"ק הנודעת לשם ותהילה בכל רחבי תבל, בראשות חתני הגאון הגדול ר' בנימין קאהן שליט"א, בעל עיון מעמיק ובעל השקפה נפלאה, זכתה ישיבה זו שפקע שמה בכל העולם כבית גידול של עמלי תורה וגדולי תורה, הרבה מבוגרי הישיבה מכהנים כרמי"ם וראשי ישיבות ודיינים, ועל כולם יש את החותמת שהם "בוגרי הישיבה חיי משה", כך זכינו להנציח את שמו של האבא בכל העולם. זוהי ישיבה שאין בעולם החסידי ישיבה ברמת לימוד גבוהה כמוה, ובראש הישיבה עומד הגאון הגדול ר' נפתלי נוסבוים שליט"א, שהוא דמות נפלאה. הישיבה הוקמה בשנת תשמ"ט, אז קיימנו את ה"הושיבו ישיבה על קברו" על שמו, וברוך ה' שהישיבה גדלה והצליחה וגם עשתה פרי.

הפוסט הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו בשיחה מיוחדת לעלון הפופולרי 'באר בשדה' של מוסדות שטפנשט הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

יומא דהילולא של הרה"ק רבי שלמה חיים מסאדיגורה, חל בכ"ו אב. בעלון שטפנשט 'באר בשדה' אנו מדווחים במדור 'מצבות מספרות', על תולדותיו בהרחבה.

הרה"ק רבי שלמה חיים מסאדיגורה זי"ע

נסתלק כ"ו אב תשל"ב ומנו"כ בנחלת יצחק גבעתים

שמם של כמה וכמה מבין צאצאי מרן הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שעלו וצמחו בחצר גינת בית המלכות, נישא עד היום בהערצה ובערגה על ידי כל חסידי בית רוז'ין. בינות לצדיקים אלו נמנה רבינו הרה"ק רבי שלמה חיים מסאדיגורה, אשר נסתלק ביום  – כ"ו אב ה'תשל"ב, ונטמן בביה"ח "נחלת יצחק" בתל-אביב.

מעטים מאד הם הדברים הידועים אודותיו, באשר כל אורחותיו היו בבחינת "טמיר ונעלם". בדרך נסתרת אפופת סוד ובנתיב אשר לא ידעו עיט צעד לבדו רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה. גם אותם מתי-מעט חדי-עין, שהתקרבו אליו ודבקו בו, לא השיגו את רום מעלת ערכו וקדושתו. גינוני המלכות היו טבועים בו ובהנהגותיו והוא כבש אותם באדיקות. רק פעמים ספורות לא עלתה ההסתרה בידו, ואז היו עולים רגשות קדשו על גדותיהם ובמקום בו נמצאה ענוותנותו – שם נראתה ונשאבה גדולתו וקדושתו.

מקור מחצבתו

ביום א' לחודש זיו (סיוון) בשנת ה'תרמ"ז, נולד רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה בחצר הקודש בסאדיגורה, לאביו הרה"ק רבי ישראל ה"אור ישראל" מסאדיגורה, צעיר בניו של מרן האדה"ז הרה"ק רבי אברהם יעקב, שאף ישב על כסא אביו הק' ומילא את מקומו בסאדיגורה. אמו היתה הרבנית בת-שבע, בתו של הרה"ק רבי שלום יוסף, בכור בניו של מרן מרוז'ין זי"ע.

מרן ה"אור ישראל" הק' הכיר בייחודו של בנו – רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה, והיה אומר עליו: "שלמה – כשמו כן הוא; בכל דבר הוא חותר אחר השלמות". פעם אחרת, בדברו על בניו הק', הגדירם כך: "בני אהרנ'יו הריהו 'דבוק', בני יעקב'ניו הריהו 'מסתפק' ", ואילו על רבינו אמר: "בני שלמה'ניו רייסט זיך" (= חותר ושואף בכל כוחו אל עבודת בוראו, כעבד ישאף צל).

גם אחיו הגדול של רבינו, כ"ק בעל ה"אביר יעקב" זי"ע, הרבה לכבדו ולהוקירו, ואמר עליו: "אחי רבי שלמה'ניו הוא קדוש וטהור", ובהזדמנות אחרת אמר: "מידות – למדתי מאחי רבי שלמה'ניו".

"עת דודים"

משהגיע רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה לפרקו, נלקח כחתן לבתו של הנגיד החסיד המפורסם רבי שמואל הורנשטיין ז"ל מראדומישל, מגזע היחס של הגה"ק רבי נפתלי כץ זי"ע בעל "סמיכת חכמים". רבי שמואל היה ידוע כתלמיד-חכם, עובד ד' מופלג וחסיד נלהב של כ"ק מרן ה"פחד יצחק" מבאיאן זי"ע, וכפי שהעיד עליו חתנו – רבינו זי"ע: "אשר היה עובד ד' באהבה ויראה".

אדרת ההנהגה

עם הסתלקותו של אביו הרה"ק זי"ע, בי"ג תשרי תרס"ז, שמו ראשי-העדה את עיניהם על בניו הק' וקיבלו עליהם את עול הנהגתם. רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה, יחד עם שאר אחיו מילאו את מקומו המיותם של אביהם בסאדיגורה. סביב רבינו, שהיה אז אך כבן י"ט שנה, התלכדו במיוחד מטובי וחשובי העדה, "בעלי המוחין", ביניהם מזקני החסידים שזכו עוד להסתופף בצד קדשו של רבינו מריז'ין זי"ע.

באותן שנים בהם ניהל רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה את עדת חסידי סאדיגורה ביחד עם אחיו ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשלהי שנת תרע"ד, השמיע רבינו בפני שומעי לקחו דברי תורה וחסידות. דברי תורתו הופצו ונשלחו לחסידיו בכל מקומות פזוריהם. וותיקי החסידים סיפרו, שכאשר ראה הגה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זצוק"ל בידי אחד מחסידי רבינו (שהתגורר בגליציה והיה נוסע גם לבעלזא) מאמר אחד מאמרות הקודש של רבינו, נתפעל ממנו והתבטא שהם "תורת אמת", ואף ביקשו שידאג שישלחו אליו את האמ"ק תמידין כסדרן.

בלבת אש

עבודתו בקודש בלימוד תורה, ובעיקר בחלק עבודת הבורא של עבודת התפילה, היתה נערכת מתוך בעירה פנימית של אש להבה אשר לא תמיד הצליח להסתירה כפי דרכי אבותיו הק' דבית רוז'ין. היותו בעל רגש עצום הביאה לכך שרבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה לא היה יכול להסתיר אותם, ומתוך רגשותיו בעת עבודתו את בוראו הרים וסחף עימו את חסידיו שהיו דבוקים ואחוזים בו עד לאחת, ונשאם מעלה מעלה בדרכי העבודה ובנתיבות היראה והחסידות.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, יצא רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה בראש גולים ביחד עם כל צדיקי בית רוז'ין, שנמלטו מחמת המציק וקנו שביתה זמנית בעיר הבירה ווינה.

אדרת ההסתרה

באותה תקופה בווינה, השיל מעל עצמו את אדרת ההנהגה ולא שעה להפצרת חסידיו ומעריציו להמשיך ולנהל את העדה. מני אז לא הרשה רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה לכנות אותו כפי מעמדו כ"אדמו"ר", אלא רק "רבי שלמה'ניו". ואכן, כך נקרא רבינו בפי כל עד סוף ימיו ואף לאחר הסתלקותו.

ברם, כל אורחות חייו השזורים ואגודים בגינוני מלכות אותם ירש מבית אבותיו הק' לא פסקו ממנו גם בשנים הללו ולא שינה מהם כלל וכלל. סיפר א"מ הרה"ח ר' יצחק סלמון שליט"א ממקורביו הקרובים לליבו ביותר, כי בעת זקנותו בהתגוררו בתל-אביב הביא לפניו חלוק-בית מהודר שקנה עבורו, באומרו שכדאי שימדוד אם הוא מתאים למידתו, ואם לא – יוכל להחליפנו. ר' שלמה'ניו, על אף הקרבה שחש כלפיו, לא מדד את החלוק בנוכחותו. באצילות רוז'ינאית הטבועה בדמו קם ממקום מושבו, נכנס אל החדר הפנימי, מדד שם את החלוק, ואח"כ יצא ואישר כי אכן הוא תואם אותו. כשהוא עומד נדהם עד היכן מגיעים גינוני המלכות שהיו טבועים בו מבית אבא.

צדקה וחסד

בתקופה זו בה עטה על עצמו את גלימת ההסתר, התעסק רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה מעט במסחר בכדי לפרנס את ביתו, ואת שאר זמנו הקדיש לטובת הכלל. כן הקים וייסד באותם ימי אימה ארגוני צדקה וחסד להצלת שארית הפליטה, על מנת להיות לעזר ואחיסמך לרבבות הפליטים שהגיעו לווינה בערום ובחוסר כל, ולתמוך בהם להתחיל את חייהם מחדש ולהקים בתים נאמנים בישראל.

פדה בשלום נפשי

מעשה פלא אירע לרבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה בשנת תרפ"ז, כאשר חלה אנושות ושכב על ערש דווי במצב מסוכן. רופאו של הקיסר האוסטרי הוזעק למיטתו, ולאחר שבדקו ונוכח במצבו הקשה אמר כי אפסה תקווה להצלתו רח"ל. כמובן שכל בני המשפחה היו המומים ושבורים ממצבו העגום, ובדיוק אז הגיע דודו הרה"ק מטשורטקוב לבקרו. כשראה את מצבו הקשה ואת מצב-הרוח השפוף של כל בני המשפחה, קרא הרבי מטשורטקוב בקול, כשהוא פונה ישירות אל רבינו ששכב מחוסר הכרה: "הרופא לא יודע מה הוא אומר! אתה תקום במהרה ותאריך ימים! אם מישהו צריך ללכת – ילך הרופא הגוי!". ואמנם כך אכן היה, ויהי הדבר לפלא.

אל ארץ חמדת אבות

כשפלש הצבא הנאצי לווינה, בשלהי שנת תרצ"ח, עזב רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה את ווינה כשפניו אל ארץ ישראל, לחונן את עפרה. בכ"ה לחודש מנ"א תרצ"ח דרכו רגליו על אדמת הקודש. עם הגיעו לארה"ק עלה וישב בירושלים, וכעבור תקופה קצרה קבע איתן מושבו בתל-אביב, שם גר עד ימי חייו האחרונים. גם כאן המשיך בדרך ההצטנעות וההסתר ולא פתח לעצמו בית-מדרש, אלא התפלל לסירוגין בבית-המדרש של אחיו ה"אביר יעקב" זי"ע או של גיסו רבי שלמה מטשורטקוב זי"ע, ואח"כ בבית-מדרשו של אדמו"ר מבוהוש זי"ע.

להוציא בלעו מפיו

לאחר מלחמת העולם השניה התמסר רבי שלמה'ניו כל כולו למצוות "פדיון שבויים" – לחפש ולפדות את אותן נשמות יקרות של ילדי ישראל שהופקדו ע"י הוריהם בידי הגויים בימי המלחמה עד יעבור זעם, ולדאבון כל לב הם נשארו שם ללא גואל ומרחם כאשר הוריהם נטבחו ונשרפו בכבשני הנאצים, והערלים חפצו להעבירם על דתם.

עדות מהימנה למסירות-נפשו למען מטרה זו נמצאת בפנקסו האישי, שליווה אותו בכל תחנות-חייו, ובו העלה על הכתב מרחשי ליבו. בהיותו מיטלטל ברכבת מהירה בדרך למחוז חפצו אל עוד מטרה של הצלה או גיוס כספים לצורך הצלה, רשם בפנקסו:

"למען השם! ולמען השם! לא לשכוח את ילדי ישראל בבתי נוכרים, לא לשכוח ולא לשכוח!!!".

ורבי שלמה'ניו אכן לא שכח עד סוף ימיו את הילדים שנטמעו בין הנוכרים ועשה כל אשר לאל ידו להצלתם הגשמית והרוחנית גם יחד.

בנתיב האמת

תפקידו של מנהיג ישראל נצטייר אצל רבי שלמה'ניו באור שונה מהמקובל. הוא היה מנהיג במעשים, נשמתו חתרה לשלמות בפועל, הוא היה עושה ומעשה לכל דבר שבקדושה, ולא חסך מעצמו כל טרחה לדבר מצווה. לא פעם ניסו מקורביו להניאו מטרחה ועסקנויות שונות עבור נצרכים שונים, בטענה כי הרבה מפעולותיו עשויות להתבצע ע"י שליח ועדיף כך מאשר שיכתת ויטריח עצמו בכך. אך רבי שלמה'ניו לא רצה להבין את טענתם ואף גער בהם היאך עלה כלל בדעתם כי קיום מצוה גורע מן הכבוד.

"הביאני המלך חדריו"

כאמור לעיל, גם בארץ ישראל סירב לחזור לכס האדמו"רות, לא ביקש לעצמו שום שררה ואף לא נתן להעמיד לו גבאי או משמש.

גם לאחר פטירת אחיו בעל ה"אביר יעקב" בה' טבת תשכ"א, אשר כידוע לא זכה להותיר אחריו צאצאים, כאשר נכנסו אליו זקני החסידים והפצירו בו שיאות ליטול בחזרה את כתר האדמו"רות, נשאר רבי שלמה'ניו בשלו וסירב לכך.

בהדלקת נר חנוכה

פעם נוספת הפצירו בו אותם מקורבים כי חפץ ליבם לזכות להיות נוכחים בעת הדלקת נר-חנוכה על ידו. ר' שלמה'ניו נעתר להם בקושי רב, אלא שהתנה עימהם כי הם יוכלו להיות נוכחים רק בעת אמירת הברכות ועצם ההדלקה ומיד לאחריה עליהם לעזוב כליל את חדרו הק'. ואכן, זכו אותם יחידי סגולה לראות את רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה בעבודת קודשו כשהוא מעלה את הנרות במנורה מתוך דבקות והתרגשות שאינם ניתנים לתיאור.

בקרב קדושים יתהלל

אמנם גדולי וצדיקי הדורות הכירו בצדקותו והיו מעריצים עד למאוד את רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה. על דודו הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב. בעת מגוריהם בווינה היה יוצא עימו לעיתים קרובות לטיולו היומי בו היו ממתיקין סוד בעניני השעה. גם אצל דודו הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין היתה לו התקרבות יתירה ומיוחדת.

ש"ב הרה"ק רבי יוחנן מקרלין שלח להזכיר את שמו לפניו בעת חוליו. עם בן אחיו, הרה"ק ה"כנסת מרדכי" מסאדיגורה, היה בקשר הדוק עד מאוד, וכשהתגורר בחו"ל התנהלה ביניהם חליפת מכתבים רבת הוד והערצה. אף ש"ב, הרה"ק ה"אמרי חיים" מויזניץ, העריץ אותו עד מאוד ובעת הופיעו בשמחת צאצאיו בחצר ויז'ניץ כיבדו ביותר והושיבו על כסאו. כמו כן היה מגיע אליו בכל שנה בעשי"ת להתברך לשנה טובה.

אשכבתיה דרביה

בשנת תשל"ב, השנה האחרונה לחייו של רבינו רבי שלמה חיים מסאדיגורה, הוא חלה קשות, ובחודש סיון יצא בפקודת הרופאים לאנגליה לצורכי ריפוי והבראה. אלא שכאן התדרדר מצבו והחמיר, למגינת לב חסידיו ומיודעיו, וביום כ"ו לחודש אב השלים את נשמתו לבוראה ונסתלק לגנזי מרומים למגינת ליבם של כל חסידי רוז'ין לענפיה וכל בית ישראל. ארונו הועלה ארצה ולאחר הלוויה רבת משתתפים, שליוו אותו בדרכו האחרונה, נטמן גופו הטהור בבית-העלמין "נחלת יצחק" בגבעתיים-תל-אביב, בחלקת צדיקי בית רוז'ין.

זכותו יגן עלינו, אמן!

הפוסט הילולא ה-48: הצדיק שהשיל מעצמו את אדרת האדמו"רות הופיע לראשונה ב-שטפנשט..