רומניה. תיקון עוול היסטורי מצד הממשל הגרמני, כאשר לראשונה, אחרי שנה של דיונים ממושכים, גרמניה תכיר בבוקרסט בירת רומניה כ'גטו פתוח' ותפצה ניצולי שואה בסכום של 600 מליון ש"ח.

התוצאה של המהלך, הוא הכרה ב-3,000 ניצולי שואה שמגיעים מבוקרסט, לצד 2,000 אלמנים ואלמנות או יורשים, שיזכו בקצבה רטרואקטיבית מצד גרמניה. העיקר הוא ההכרה בלמעלה מ-1,200 ניצולי שואה יוצאי בוקרשט אשר עלו ארצה לאחר 1 באוקטובר 1953, ועד היום לא היו זכאים לקצבה חודשית כלל.

בשל העובדה שקצבאות המשולמות מכוח חוק הגטאות משולמות החל מ-1 ביולי 1997, ניצולי שואה אלו זוכים לסכומים חד-פעמיים משמעותיים (וכך גם אלמנותיהם ולעיתים גם יורשיהם), בסכומים כוללים של בין 150-200 אלף שקלים לכל ניצול שואה.

המהלך מצטרף למענק קורונה מיוחד של ממשלת גרמניה לניצולי השואה, שהסתכם בסכום של 20 מליון ש"ח.

מי שהיה מעורב במהלך הוא קנצלר גרמניה המיועד, אולף שולץ, שעמד מול המשרדים הרלוונטים בארץ לתיקון העוול.

הרקע של התיקון, מגיע בעקבות חוות דעת היסטורית מטעם "יד ושם" שהביא לעריכת דיונים רבים בחודשים האחרונים, בהם דנו הצדדים בקידומה של הכרה זו על-ידי ממשלת גרמניה בעקבות זאת שרומניה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית בין השנים 1944-1940. במרחב הזה באירופה רווחו מאז ומתמיד נטיות אנטישמיות, ואלו התחזקו מאוד ערב מלחמת העולם השנייה. בשבועות הראשונים לפלישת צבאות גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית נעשו ברומניה מעשי טבח נוראיים באוכלוסיה היהודית, בהם נרצחו כ-100,000-120,000 יהודים. בסך הכול נרצחו באזורים שבשליטת רומניה, תחת הדיקטטורה של יון אנטונסקו, 380,000 עד 400,000 יהודים, כולל יהודי טרנסניסטריה.

בסך הכל, בירת רומניה, בוקרסט, מצטרפת באופן רשמי ליותר מ-35 ערים אחרות ברומניה שכבר הוכרו בשנתיים האחרונות מול ממשלת גרמניה.

ניצולי שואה מוזמנים לבדוק את זכאותם למענקים נוספים מטעם ועידת התביעות וממשלת גרמניה. לכל שאלה בנושא, ניתן לקבל מידע באמצעות המוקד לאזרחים ותיקים בטלפון 8840* או המוקד לזכויות ניצולי השואה בטלפון 5105*.

הפוסט רומניה: גרמניה תפצה ניצולי שואה ב-600 מליון ש"ח על ידי ההכרה בבוקרסט כ'גיטו פתוח' בתקופת השואה הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

ניצולי שואה מרומניה דורשים להנחיל את שואת יהדות רומניה בתכניות הלימודים ובמסעות התלמידים. על רקע הפרסום שנחשף כי מאז פרוץ מגיפת הקורונה, נעצרו כל מסעות הלימודיים להנצחת זכר השואה של תלמידי בית הספר במחנות ההשמדה בפולין, והבטחת שרת החינוך שאשא ביטון להחזיר את המסעות, עולים ניצולי שואת רומניה ודורשים כי המסעות יתקיימו גם ברומניה.

לאחרונה פרסמה שרת החינוך הודיעה כי הנחתה גורמי המקצוע במשרדה להיערך לחידוש המסעות לפולין בחודשים הקרובים, לאחר שנודע כי לא התקיימו מאז פרוץ מגיפת הקורונה, זאת למרות שהשמיים נפתחו מזמן וטיסות מתקיימות ללא הפסקה, כפי שדווח ב'ידיעות אחרונות'.

שנה וחצי לאחר תחילת המשבר הבריאותי של מגיפת הקורונה, החלו במשרד החינוך לבנות חלופות למסעות.
המסעות, כך לפי החוקרים, מהווה אמצעי להנחלת זכרון השואה לדורות הבאים. המסעות מעצבים את בוגרי מערכת החינוך ומחברים אותם לתולדת העם היהודי שהיה והוכחד באירופה הנאצית, ימ"ש.

המסעות יתקיימו בשיתוף מוזיאונים חשובים, בהם 'יד ושם', 'לוחמי הגיטאות' ועוד. בסך הכל ביקרו בפולין באמצעות המסעות, מעל 30 אלף תלמידי מערכת החינוך בארץ.

על רקע הדברים, הגיבו ניצולי שואה ממדינות אחרות, כי הגיע הזמן לפעול להנצחת שואת יהדות רומניה, שהיתה אקטיבית ומחרידה לא פחות מבפולין. ניצולי שואה מרומניה מציינים, "השואה הרומנית, בידי הרומנים הרוצחים, היתה לא פחות גרועה מאשר הנאצים עצמם ימ"ש. צריך ללמוד על זה, להכניס את זה לתכנית הלימודים ולשלוח את התלמידים גם לרומניה".

הפוסט שואת יהדות רומניה, עולה לכותרות: דרישה להרחיב מסעות התלמידים גם לרומניה הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

הגאון רבי משה חיים לאו זצ"ל הי"ד

רבה של שאץ רומניה, פרעשוב ופיעטרקוב

נעקד על קידוש השם י"א מרחשוון תש"ג במחנה טרבלינקה פולין

הרב הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, המוכר בעולם היהודי כרבה של פיעטרקוב וכסמל ומופת של "קידוש השם", נולד בלבוב שבפולין, לאביו הרב צבי יהודה (הירש לייב) לאו, תלמיד-חכם עשיר ומיוחס, ולאמו מרת לאה הינדה, בת הגאון רבי שמואל יצחק שור זצ"ל בעל ה"מנחת שי".

על שולחנם התאחדו תורה וגדולה ומזיגה נפלאה של תורה וחכמה, חסידות עם דרך-ארץ, מידות טובות עם צדקה וחסד, כהמשך למורשת הנפלאה שינקו מדורות קדומים, בהם רבנים גאונים ואנשי שם:

השל"ה הקדוש, רבי יואל סירקיש מקראקא בעל ה"בית חדש", רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב", מהר"ם מטיקטין, רבי מנחם מאניס הלוי איש הורוביץ ראש מתיבתא בלבוב, אחיו רבי יצחק אב"ד קהילות אה"ו, רבי אפרים זלמן מרגליות, ועוד גאונים וצדיקים.

רבי משה חיים, בנו השני של רבי צבי יהודה, נולד בי"ד באייר תרנ"ב, ונקרא על שם אבי סבו ה"מנחת שי", רבי משה חיים ממונסטרישץ'.

מילדותו משך את עין רואיו בחכמתו וחריפותו ושקידתו המיוחדת, ובכושר מנהיגותו.

בחרותו

כבחור צעיר קנה את תורתו אצל מורי ההוראה של הדור, תחילת תלמודו הייתה בבית מדרשו של הגאון הנודע רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים" אשר כיהן (בשנת תק"ל) כדיין, מורה צדק ומגיד מישרים בעירו לבוב, את תלמודו קנה מדודו הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בעל "תשובות מהרש"ם" ועוד, ולאחר שיצק מים על ידיו הוסמך על ידו להוראה. לאחר מכן למד והוסמך אצל הגאון רבי מאיר אריק מבוצ'אץ'- טארנא, וכן אצל הרבנים הגאונים רבי שמואל אנגיל מרדומישלא, רבי בנימין אריה הכהן ווייס מטשרנוביץ, רבי אריה מנחם מנדל הלוי שטיינברג מברודי בעל ה"מחזה אברהם", האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ בעל ה"אהבת ישראל" אשר לימים הפך לחתנו (בזוו"ר), ואחיו האדמו"ר מאטיניא רבי חיים זצוק"ל.

ביוזמתו נוסדו חברות "מחזיקי לימוד" והוא הקדיש הרבה מזמנו ללמדם תורה ומוסר. פעילותו זו התרחבה בתרע"ג כשנוסדה "תפארת בחורים".

בערב מלחמת העולם הראשונה החל להשתתף בכתבי-עת חרדיים שהופיעו במזרח גליציה, וכן ב"מחזיקי הדת" ו"קול מחזיקי הדת" שיצאו לאור בלבוב בחסות האדמו"ר הגה"ק רבי יהושע מבעלזא והגאון רבי שמעון סופר מקראקא זצוק"ל. השתתף כצעיר הצירים בועידה הראשונה של "אגודת ישראל" שהתקיימה בלבוב בב' סיון תרע"ד, על סף מלחמת העולם הראשונה, הופיע בה בנאום חוצב, נבחר כמזכיר הועידה והתבקש לצאת למסע הסברה בערי גליציה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחתו לוינה, שם התקרב לחצרות האדמו"רים לבית רוז'ין, רבי ישראל מטשורטקוב, ועוד, תוך שהוא ממשיך בלימוד יומיומי אצל מורו ורבו הגאון רבי מאיר אריק מבוצאץ'. בווינה מסר שיעור יומי בבית הכנסת "שיף-שוהל" להמוני צעירים, כמו כן נפגש עם ד"ר נתן בירנבוים ז"ל ונעשה לידידו הקרוב.

רבנותו הראשונה – בשאץ רומניה

בהשפעת אחיו רבי ישראל יוסף הי"ד, רבה של קולומיי, התקרב אל האדמו"ר ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע, שלקחו כחתן לבתו דבורה. אמנם אשתו זו נפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנם יהושע, ובשנת תרפ"ה, בתקופת כהונתו בשאץ, נשא בזוו"ש את בתו של הרה"צ רבי שמחה פרנקל-תאומים מקראקא-פודגורז', "רבה של סקאווין", חתן הצדיק רבי נפתלי הלברשטאם זצ"ל מקשאנוב בנו של הרה"ק רבי דוד מקשאנוב שהיה בנו של הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז, מצאצאי ה"חכם צבי".

משרת רבנותו הראשונה של רבי משה חיים היתה העיר שאץ (סוצ'אבה) בבוקובינה שברומניה. הוא קיבל את המינוי בשלהי תרע"ט בהיותו בן כ"ז שנים. בבואו אל העיר לא היה בה אף לא תלמוד-תורה אחד, ובפעילותו התוססת הכניס רוח חיים לקהילה, כשתוך זמן קצר נפתח תלמוד-תורה, התארגנו שיעורים למבוגרים ולאנשים עובדים, כשרבי משה חיים מרביץ בהם תורה. במשך שמונה שנות כהונתו בעיר שאץ, תיקן בה תיקונים רבים בשטח הכשרות ושמירת השבת, ובמשך כל אותה תקופה לא ההין שום בעל עסק לפתוח את בית העסק בשבת. בהשתדלותו של הרב שוחררו החיילים היהודיים משירות בשבתות, כשהוא עצמו דואג לאירוחם בבתי יהודים.

מלבד פעילותו הרבה בשאץ, פעל גם בסביבה הקרובה והרחוקה. כך יזם באותן שנים את הקמת ישיבת "באר מים חיים" בצ'רנוביץ, פעל להקמת רשת בתי-ספר לבנות "בית יעקב" בלבוב, קרקוב, קולומיי, סטניסלב וטרנוב, והשתתף בקביעות בכתיבה בירחון "בית יעקב" בלודז'. בתקופת כהונתו בשאץ יצא שמו בריכוזי היהדות החרדית באירופה המזרחית והמרכזית כנואם בחסד עליון ומחונן בעט סופרים. מסעי הופעותיו בנאומים ומאמריו העשירו את הספרות והעיתונות הדתית באותה תקופה. בקהילה זו – שאץ, נולד בן-דודו המפורסם המהר"ם שפירא זצ"ל ובעיר זו ניטעו יסודות רעיונו הכביר הדף היומי שהתנחל בלבבות העם היהודי לכל שדרותיו וחוגיו.

בפעילותו הרבה למען העליה לארץ הקודש, נשלח כציר מטעם "אגודת ישראל" בוארשה לועידה הראשונה לענייני ארץ ישראל שהתקיימה בפרנקפורט דמיין, שם נשא נאום נלהב.

ברבנות פרעשוב

החל משנת תרפ"ח קיבל על עצמו את הרבנות בפרשוב.

בפרשוב הקים הגרמ"ח את ישיבתו "תורת חיים", אליה נהרו תלמידים רבים מפולין, גליציה, אוסטריה, רומניה והונגריה, וממנה יצאו רבנים, ראשי ישיבות, עסקני ציבור ואנשי מעשה. על אף טרדותיו הרבות בעניני הקהילה היה משמיע בעצמו את השיעורים היומיים ומטפל באופן אישי בכל תלמיד. למתאימים לכך איפשר להשתתף בפסיקת שאלות שנזדמנו לבית-דינו ודיני-תורה שהתנהלו בלשכתו, ומהם שהקדיש רבות לטיפוח כושר הנאום וההנהגה שניחונו בהם.

לצד הנהגת הקהילה והישיבה המשיך בפעילותו הציבורית למען כלל ישראל. בכנסייה הגדולה השניה של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה בשנת תרפ"ט, התפרסם בנאומו הגדול על הצורך בהקמת מוסדות חינוך של "תורה ומלאכה" להצלת המוני הנערים היהודיים. הוא הציע להנהיג תרומת קבע של כל אשה בישראל בעת הדלקת נרות שבת, להקמת מוסדות חינוך להמונים שאינם נמנים על לומדי תורה בישיבות. בהצלת נוער זה מבורות ומהדרדרות מוסרית ראה משימת חייה של "אגודת ישראל".

ברבנות פיוטרקוב

כשיצא מהר"ם שפירא למסעו באמריקה לגיוס מימון להשלמת בניין ישיבתו, התגייס רבי משה חיים למסע דומה בערי פולין וגרמניה. בפתיחת הישיבה בתר"ץ נתכבד רבי משה חיים בנאום הפתיחה והוא דרש בפני התלמידים בהלכה ובאגדה. כשמהר"ם שפירא נסתלק לעולמו, מילא בישיבת יח"ל תפקיד פעיל כחבר הנשיאות והשלטון הרוחני שלה. בהתאספות גאוני התורה של פולין לחלוקת תעודות "צורבא דרבנן" לבני הישיבה, כובד רבי משה חיים לשאת את דברו ולחלק את התעודות.

מיד עם הסתלקותו של המהר"ם ערך הגרמ"ח מסע הספד ומגבית לחיזוק "ישיבת חכמי לובלין".

במסגרת מסעו הגיע גם לפיוטרקוב, שם זכרו כמה ממקורביו של מהר"ם שפירא זצ"ל את דבריו כי הרב מפרשוב יהיה מתאים למלא את מקומו. לאחר שנשא את הספדו הגדול בבית-הכנסת הגדול בעיר, התאספו מאות מראשי הציבור החרדי בעיר והציעו לו את כסא הרבנות בפיוטרקוב.

רבי משה חיים המשיך במסעו בדרכו ללודז', כשבתחנת הרכבת בקראקא קרהו אסון. בעמדו כבר בקרון הרכבת והדלת פתוחה, טולטל הקרון מעצמת תזוזתה הפתאומית של הרכבת. הרב הושלך מהקרון ונפל אל בין שתי קרונות, כשהוא שכוב לארכו בין שני פסי המסילה. חמישה קרונות עברו מעליו והוא לא איבד את עשתונותיו. תוך חלקי שניה הוא חישב את מצבו ותיקן לפי זה את תנוחתו. את כף ידו הניח על פניו כדי להגן עליהם, אך מרפקו רוטש על ידי גלגלי הקרונות. דקות ספורות הוא נשאר לשכב לבדו, עם בוראו, על המסילה. כשהתקרב אליו פועל רכבת הופתע הפולני לראות סימני חיים אצל הפצוע המונח על המסילה, שביקש מים. כשהיה כבר באמבולנס בדרכו לבית החולים היתה משאלתו להודיע לרבי משה'ניו פרידמן מבויאן הי"ד, שהתגורר בקראקא, על מה שקרה לו. בהיותו על שולחן הניתוחים ביקש להמתין לבואו של רבי משה'ניו. כשניצב רבי משה'ניו לידו ופרץ בבכי למראה עיניו, היתה בקשתו של רבי משה חיים: "אנא, השגיחו שישאירו מקום שיעור להנחת תפילין". המנתח, ד"ר פישר, לא האמין למשמע אזניו, כי רק לפני כמה דקות לא היה מוכן לתת כל תקוה לחייו. כשקם מתרדמתו, אחרי כחמש שעות, סיפר למקורביו על חלומו בדבר תקופת קידוש השם הממשמשת ובאה וכי עליו להתמסר מעתה לנושא זה.

רק לאחר מספר חודשים של טיפול והתאמת יד תותבת, יכל לשוב לפרשוב והחל בכתיבת הפרק הראשון של ספרו על קידוש השם, הלא הוא "פרק ההצלה" שהוקדש לנס ההצלה שאירע לו. בינתים נערכו הבחירות בפיוטרקוב ובין כסה לעשור בתרצ"ו עלה הגרמ"ח לשבת על כסא הרבנות בעיר זו. גדולי הדור שלחו לו את ברכותיהם לבחירתו החדשה וראו בהשתקעותו בפולין תגבורת חשובה להנהגתה של היהדות החרדית. כ"ק האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור כתב לו: "אהובי ידידי הג' משה חיים שי' לאי"ט. הנני לברכו במשמרתו משמרת הקודש החדש שי' לו לברכה ויגדיל תורה ויאדירה ויטע יר"ש בלב תלמידיו כנפשו ונפש תדרשנו לטובה". מכתב נלהב שלח לו גם כ"ק האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. האדמו"ר מבעלזא, רבי אהרן זצוק"ל, כתב: "לכבוד ידיד ה"ה הרב הג' הגדול בתורה חריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מוה"ר משה חיים שליט"א אב"ד דק"ק פיוטרקוב, …הנני מברכו בברכת מזל טוב להתמנותו לרב אב"ד דק"ק פיוטרקוב, השי"ת יעזור שיהי' בשעה טובה ומוצלחת ולנהל עדתו עדת ישורון בדרך תוה"ק כיד ה' הטובה עליו ושיוכל גם שם להרביץ תורה ויר"ש בהרחבה ברוב נחת ואך ששון ושמחה ישכון תמיד באהלו ויבשר תמיד בשורות טובות…". האדמו"ר מסטרופקוב, רבי אברהם שלום הלברשטאם זצוק"ל, בנו של הצדיק משינאווא זצוק"ל, כתב: "…ויזכה לנהל עדתו עפ"י התורה והיראה ברוח ישראל סבא ויחזיר העטרה ליושנה ויקרב לבבות רחוקות וישם שלום וברכה בין אחים ויתקדש שם שמים על ידו כאשר עם לבבו כנפשו היפה ונפש ידידו ומכבדו ומוקירו…".

קברניטי התורה בפולין, הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, הגאון רבי נחום וידנפלד מדומברובה, רבי צבי יחזקאל מיכלזון מפלונסק-ורשה, האדמו"ר מבויאן-קראקא רבי משה פרידמן, הגאון רבי אהרן לוין מריישא, רבי מנחם מנדל אלתר מפאביניץ-קאליש, רבי מנחם זמבה מפראגה-וארשה, ראש "ישיבת חכמי לובלין", הרב מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר, ועוד גדולי תורה, שלחו את ברכותיהם להיבחרו לפיוטרקוב.

כהונתו בפיוטרקוב קירבה אותו עוד יותר לעניני "ישיבת חכמי לובלין" וחלק מזמנו הקדיש לעניני יח"ל.

באותה עת התקדרו עננים שחורים בשמי יהדות פולין ופעילותו הציבורית חרגה מתחומי העיר בה כיהן והוא לקח חלק פעיל בעניני הציבור היהודי בפולין. בכנסיה הגדולה השלישית שהתכנסה במרינבד בתרצ"ז העלה את מלחמתם של הפעילים למען ארץ ישראל והתגלה שוב כדובר ההמונים.

בשלוש שנות שבתו בפיוטרקוב, שלפני החורבן, קידם את מחקרו ההלכתי בענין קידוש השם, ניהל חליפת שאלות ותשובות בנושא עם גדולי התורה של ליטא, פולין, גליציה וארץ ישראל. ספרייתו הגדולה כללה כששת אלפי כרכים ומאות כתבי יד יקרי מציאות, אותם אסף במסעותיו.

בימי מלחמת העולם השניה

עם תחילת מלחמת העולם השניה התהלך בין היהודים ועודד את רוחם, והצליח להציל יהודים רבים מהשמדה. בנאמנות מוחלטת לבני קהילתו החליט להשאר עם קהילתו ולא לנסות להימלט על נפשו. כאשר פרצו כוחות היטלר לעיר פיוטרקוב הם צעדו לבנין בית הכנסת הגדול, בו נהג הרב להתפלל ולשאת את דרשותיו בפני אלפי המתפללים שבאו מכל בתי התפילה בעיר לשמעו. בבנין גדול זה על כל קומותיו רצו לשכן את אלפי השבויים הפולנים שלכדו בקו החזית. חיילי הוארמאכט חטפו יהודים ברחובות ואילצום לפנות את הספסלים, את ארון הקודש והבימה כדי לפנות מקום לשבויים. כשהגיעה השמועה אל הרב, שהיה אז חולה במיטתו, הוא יצא לבית הכנסת והתייצב בפני מפקד היחידה. הנאצים נדהמו לראות לפניהם יהודי גאה בלבושו הרבני מדבר אליהם בגרמנית רהוטה, הם קראו למפקדם, אוברסט בראנד, והלה נעתר לבקשת הרב להרשות את הוצאתם של כששים ספרי תורה ולהעבירם לבית המדרש הסמוך. אך הרב לא סמך על יושרו הגרמני של המפקד. בחשכת הלילה אירגן קבוצת צעירים שהגיחו לבית המדרש, הוציאו את ספרי התורה והעבירו אותם לבית הקברות, שם נטמנו מאוחר יותר באהלי הצדיקים מוולבורז', ראדושיץ ושל האדמו"ר הד"ר חיים דוד ברנהארד זצוק"ל.

עם התבססות שלטונם של הנאצים בעיר פנו אל הרב כאל "זקן היהודים" והטילו עליו את האחריות לביצוע גזירותיהם ופקודותיהם. הרב סירב והודיע להם באומץ כי אין הוא שליחם של השלטונות אלא של יהודי הקהילה. אך הם לא הירפו ממנו ואת היטל העונש הקיבוצי הראשון (הקונטריבוציה), בסך חמישים אלף זהובים, הטילו עליו אישית. לאחר שסולק סכום זה, הציגו דרישה לסכום נוסף, הגדול פי עשר מהמכסה הקודמת. אולם כסף זה הם גייסו בעצמם. בלילה שלפני ערב יום כיפור גנבו צעירים פולניים חמרי עצים שהיו מונחים ליד בית הכנסת ונועדו להקמת בתי שימוש לשבויים הכלואים בתוכו. מפקד הס. ס. בעיר פוצאללו, הבהיל אליו את הרב והודיע לו כי היהודים לקחו את העצים ברצותם למנוע את חילול המקום ע"י הקמת בתי השימוש. משום כך עצרו אנשי ה-ס. ס. עשרה מנכבדי העיר כדי להעלותם למחרת, ערב יום כיפור, על הגרדום. אחרי התמקחות ממושכת הצליח הרב לפדות את השבויים בהתחייבו לספק לגרמנים סכום של רבע מליון זהובים.

בשעות הצהריים של ערב יום כיפור אירגן הרב מגבית "כופר נפש" בכל המנינים, שהתארגנו בבתים פרטיים. כל ראש משפחה חוייב בסכום של 10 זהובים ועל כל נפש במשפחה עוד זהוב אחד. כשהלך הרב למחרת יום הכיפורים למפקדת הנאצים חסרו לו כ-180 אלף זהובים. הוא לקח מביתו את קופסת התכשיטים של המשפחה והוריק לידי הנאצים צמידי זהב, אבנים יקרות, פנינים ומרגליות. עיני הנאצים נצצו לנגד ברק היהלומים והם לא ספרו עוד את הכסף שדרשו כפדיון.

עשרות עגונות הצליח להתיר על פי עדויות שגבה, באמצעות שליחים שיצאו למקומות מרוחקים, ובית דין מורחב שהקים בביתו, בהשתתפות מורי הוראה, גדולי התורה, שהגיעו עם הפליטים ממערבה של פולין. מקרים רבים הובאו בפניו מורשה ורבני פולין ראו בו בקי ומומחה בענין זה, כשם שעוד קודם לכן יצא שמו כמצוי ביותר בעניני גיטין וקידושין.

תלמידיו בפרשוב ובשאר ערי סלובקיה הפצירו בו שייאות לבוא אליהם לשם יתר בטחון, אך הוא לא רצה לנטוש את קהילתו בעת צרה ועבר עמה את כל שבעת מדורי הגיהנום עד לחיסול המוחלט של הישוב היהודי בעיר.

על קידוש השם

בימי עברה וזעם של שלטון הרצח תלו בו יהודי העיר את עיניהם כאל מגדלור בים זועף. בביתו חיפשו כולם עצה ותושיה ואף רחוקים שנקלעו לעיר ונרדפו על ידי השטן מצאו בביתו מקלט. בשנות ת"ש-תש"א-תש"ב המה בית הרב מרוב הפונים אליו. עשרות זוגות נישאו כל שבוע, כשהצעירים המסודרים בעבודה "בטוחה" רצו להבטיח חיי ארוסותיהם מפני שילוח. קשרי חוץ עם מדינות שונות עברו דרך ביתו של הרב. בגבור המצוקה והרעב יזרמו הרב ורעייתו בית תמחוי לנזקקים, כשבעלי בתים הביאו עמם מצרכי מזון ופחם להסקה. כמה עשרות נצרכים מכובדים קיבלו את אספקתם ממטבח זה ובמשך הזמן עבר המטבח לבנין בית היתומים הסמוך ושם הזדנבו תורים של מאות משפחות שבאו ליהנות מארוחה חמה חינם, כשהרבנית וחברותיה העסקניות עומדות מהבוקר עד הערב ומשרתות את הקהל.

מלובלין ומורשה הגיעו שמועות איומות ומטרנוב הגיע שליח שסיפר על רצח אלפי יהודים, ובהם ידידו של הרב, הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן הי"ד. מקולומיי הגיעה ידיעה נוראה על חטיפות וגירושים, בהם אחיו של הרב, רבי יוסף ישראל לאו הי"ד, רבה של העיר. יעד השילוח הוא אופלן, נמסר בידיעה, אך בחקירה במקום הוברר ששום משלוח לא הגיע לשם בחדשים האחרונים. לעומת זה אותה תחנה חדשה במפת השילוחים – בלז'ץ, שטיבה טרם היה ידוע בימים ההם.

האסון המתקרב היה מוחשי ביותר והיהודים אובדי עצות צרו על בית הרב, בתקוה ששם יודעים משהו יותר על הצפוי.

הימים היו ימי הרחמים והסליחות של שלהי תש"ב ויהודים באו לבקש ברכה. הרב יעץ לבנות בונקרים ומחבואים ולהיעלם. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אמר לאנשים. יותר מזה לא היה בכוחו לייעץ.

בימי ראש השנה ויום כיפור התאספו בביתו מאות מתפללים שמילאו את חדר המדרגות. בליל כל נדרי נשא את דרשתו המסורתית שהיתה רוויה דמעות. למעלה משעתיים עורר את הקהל לתשובה. בהוציאו את ספר התורה הקטן שלו, המיוחס לבעל ה"חתם סופר" זצ"ל, ובקראו "אור זרוע לצדיק" התנפלה עליו הקהילה בחיבוקים, בנשיקות ובבכי תמרורים. לפני תפילת "יזכור" דרש שוב ועורר את הקהל לאחוה ולאחדות ברגעים הגורליים הצפויים בימים הקרובים. בתפילת נעילה עבר לפני התיבה, כדרכו בקודש מאז ישב לראשונה על כסא הרבנות. אימת החורבן היתה תלויה באויר שעה שהרב השתפך בתפילתו, אך בצאת היום, כשקראו כולם "שמע ישראל" שוב נשתכח כאילו הכל והוא הלהיב את הקהל בריקוד לוהט "עוצו עצה ותופר" ו"לשנה הבאה בירושלים".

למחרת יום הכיפורים נודע כי הגיעה תורה של צ'נסטוחוב הקרובה. אלפי קלגסים גרמניים ואוקראינים הקיפו את הגטו ושילחו את יושביו לטרבלינקה. אחרי צ'נסטוחוב חיסלו את ראדומסק, ואז בג' מרחשון תש"ג הגיעה גם תורה של קהילת פיוטרקוב.

"יהודים התחבאו ואל תלכו כצאן לטבח!", קרא לבני קהילתו, אך הוא עצמו הלך והתייצב במגרש השילוח כשספר התורה הקטן בזרועו. אותו הכירו הרוצחים, כי עד יומו האחרון שמר על לבושו וזקנו. בשל היעלמו מהמגרש עלולים היו לערוך חיפושים יסודיים ולגלות עשרות מחבואים, הסביר למקורביו. במשך שבוע שלם התנהל הרצח המאורגן והוא עמד על המגרש, חזה בזוועות שפקדו את קהילתו ונשאר עומד על משמרתו. ההתעללות הגיעה לשיאה כשהרוצחים ירו בתינוקות שהיו בזרועות אמותיהם וגררו את זקני העדה הפצועים על הקרקע. "מדוע אנו עומדים? נתנפל עליהם בצפרניים!" קרא לעברו ידידו, רופא מהעיר המתגורר עתה בתל אביב, ביום האחרון של המבצע בי' מרחשון תש"ג, ראש המרצחים איש ה-ס. ס. פויכט, שהתרוצץ כחיה טורפת על המגרש, קלט את זעקתו של הרב "גם שם צריכים אותך היהודים", צעק אליו, והרב הלך עם המשלוח הרביעי והאחרון שחיסל את 25 אלפי היהודים מקהילת פיוטרקוב המעטירה.

וכך סיפר לימים עד ראיה ששרד את התופת: "הרב דרש את מאמרו של רבי עקיבא 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו' ונאומו החוצב להבות אש והרווי התרגשות עזה ריתק את שומעיו שהתעלמו מהצפוי להם ברגעיהם הקרובים. הוא תבע מהם ללכת לקראת הקץ כיהודים ההולכים לקדש את השם, כי כל יהודי הנהרג באשר הוא יהודי, קדוש הנהו. 'מוטב מוות שיש בו חיים מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם', פנה לבני עדתו.

העד האחרון שראהו ברגעיו האחרונים הוא ללא ספק, מר דוד לבקוביץ, איש פיוטרקוב שנמלט מטרבלינקה ומתגורר היום בשיקאגו שבארה"ב, עדותו על הצלתו ממחנה המוות, מצויה בגנזכי הארכיון של "יד ושם" בירושלים: "הגענו לפנות בוקר לטרבלינקה במשלוח האחרון שיצא ביום ד', 21 באוקטובר 1942 (י' מרחשוון תש"ג) מגטו פיוטרקוב, על הרציף ליד הרכבת נערך מיון ויחד עם כמה צעירים ממשלוח זה הוצאתי והועמדתי בצד המון יהודי העיר. עמדנו שם בצפיה דרוכה והרחנו את המוות באויר. הרוצחים ערכו את ההתעללות האחרונה בקרבנותיהם ואנו עקבנו אחרי הקבוצות המובלות לכיוון התאים, מהם לא יצא איש בחיים. בעודנו נצבים שם וחושינו מעורפלים קלטנו לפתע את קולו האדיר של רבינו, הרב לאו, שעמד בתוך העדה של יהודי פיוטרקוב שעמדה מקובצת לידינו. הוכינו בהלם ונשימתנו נעצרה כששמענו את דבריו הרועמים, הוא החל לומר בקול רם את "הוידוי", כשהעדה חוזרת אחריו פסוק בפסוק והולכת בעקבותיו לדרכה האחרונה"…

היה זה בי"א מרחשון תש"ג. ה' ינקום דמו ודם כל קדושי ישראל!

מורשתו לדורות

ספרו המונומנטלי "הדרך לקידוש השם" שהפך לצוואה כתובה ולהכנה לקראת יומו הגדול יום עלותו על מוקדה.

כן פרסם מסות ומאמרים בעברית, אידיש וגרמנית. הערכה מיוחדת נרשמה למסותיו על האם והמשפחה בישראל "שתי אמהות בישראל", שפורסמה בירחון "בית יעקב" ובכמה שפות.

כתב הסופר הנודע הלל צייטלין הי"ד ב"מאמענט" הורשאי מה-17 ביוני 1931, בין השאר: "נראה שמימי ר' שמשון רפאל הירש לא כתב איש בהתלהבות גדולה כזאת על קדושתה של המשפחה בישראל, כמו הרב לאו במאמרו "שתי אמהות בישראל". אני מייעץ לכל בר אוריין ישראלי לקרוא את המאמר פעמיים: פעם אחת בשביל עצמו, כדי שיוכל לתפוס ולהבין את עמקי רעיונותיו של המחבר, ופעם שניה להקריא את המאמר לאשתו ולבנותיו ולהסבירו להן בצורה כזאת שירגישו בעליונותה של הרמה המוסרית של האם והמשפחה היהודית בעבר, לעומת הריקנות החילונית והירידה המוסרית של ההווה".

הפוסט הילולא ה-78: הגאון שנשרף עם 2 קהילותיו הופיע לראשונה ב-שטפנשט..