מירון. שר וגדול נפל בישראל, אבל כבד ירד על יושבי ארץ הקודש אחינו בני ישראל, פוקדי הציון הק' של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי בכלל, ועל אתרא קדישא מירון ותושביה בפרט עם הגיע הידיעה הקשה והמרה על פטירתו של הגאון הצדיק רבי מאיר זאב שטרן זצ"ל רבה של מירון ומרום הגליל במשך למעלה מיובל שנים עשרות שנים.

נסתלק לבית עולמו לדאבון לאחר מחלה קצרה ביום השב"ק 'שבת בראשית' ז"ך תשרי התשפ"ב לסדר "ויטע ה"א גן בעדן מקדם וישם שם את האדם" והוא בן פ"ב שנים.

בהסתלקותו נעקרה מעולמנו דמותו הכבירה של אחד מזקני הרבנים, גאון בעל שיעור קומה, עובד ה' ביראה, שזכה לכהן כרבה של אתרא קדישא כשישים וחמש שנה עוד בהיותו אברך צעיר בשנים.

מאז ועד הימים האחרונים לחייו הטביע חותמו על המוני הבאים בשעריו, ופעל גדולות ונצורות למען צביון המקום הקדוש כראוי וכיאה לו.

יחד עם זאת נודע כגאון גדול בתורה ובהוראה, כל רז לא אניס ליה, ש"ס וארבעה חלקי שולחן ערוך היו אצלו מונחים בקופסא, ידען מופלג בתורה וחסידות, ויד ושם לו בתורת הקבלה, אותו רכש בהתקרבו לגדולי המקובלים כמו הגאון המקובל רבי אשר זעליג מרגליות.

תפילותיו במקומו הקבוע בבית הכנסת שבהיכל הציון הק' היו תמיד ספוגים בדמעות כבן המתחטא לפני אביו, ולרבים חרוט היטב במדעם קולו בקודש שהיה משתפך בתפילותיו החמות בנוסח ויז'ניץ הלוהט, בעמדו ליד הסטנדר בפינתו השמאלית של הארון הקודש הקבוע בהיכל הציון הק' באתרא קדישא הדין.

רבה של מירון היה ידוע ומפורסם כחסיד אמת ודחיל חטאין, עניו ושפל רוח, וזכה לחביבות מיוחדת מגדולי וצדיקי הדור הקודם, ואיתם עמם המוני בני ישראל, שפגשוהו במהלך השנים בתפילות בציון הק', ואהבו לשמוע בצמא את דבריו המתוקים מדבש ונופת צופים.

ואלה תולדות

בהיותינו מתעדים את זכר גאוני וחכמי רומניה היה לנו הרב זצ"ל כמקור בלתי אכזב לסיפורים ולתולדות גאוניה וחכמיה ולא אחת היה מזמן אותנו לביתו שבמירון ברצותו להנחיל את המורשת לדורות הבאים, את סיפור חייו שמענו ממנו, ואנו מעבירים אותו ככתבו וכלשונו לקוראינו הנכבדים.

הגאון רבי מאיר זצ"ל נולד בעיר טמשוואר שברומניה בי"ג סיון תרצ"ו לאביו רבי משה שטרן ז"ל מחסידי ויז'ניץ.
משפחת שטרן, היו מגדולי וראשוני חסידי קאסוב, ממשפחתו של הגה"צ רבי מנחם מענדיל שטערן זצ"ל אבד"ק סיגעט והגלילות, בעל "דרך אמונה", שהיה מצאצאי הגה"ק רבי צבי הירש מטשארטקוב אביו של הגה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג ורבי פנחס בעל ה"הפלאה" זי"ע, ומתלמידי הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב והרה"ק רבי ישראל המגיד מקאז'ניץ זי"ע, ובשלושים שנותיו האחרונות דבק ברבינו הק' בעל "אהבת שלום" מקאסוב זי"ע.

כבר בימי ילדותו ת"ת בעיר טמשוואר הצטיין בכשרונותיו ועלה והתעלה מעל בני גילו בהתורה ויר"ש, ובלט בהתמדתו וחריצותו ובשקידתו בתורה.

הרב ז"ל היה זוכר היטב את ביקורו של הרה"ק ה"דמשק אליעזר" מויז'ניץ בעירם טמשוואר וזכר בערגה איך השתתף בתפילות הלוהטות ובשולחנותיו הטהורים.

אל ארץ חמדת אבות

בשנת תשי"א עלה עם אביו ומשפחתו לארץ ישראל.

בתחילה למד בישיבתו של כ"ק האדמו"ר הרח"מ מנדבורנה זצ"ל ביפו, ולאחמ"כ החל ללמוד בישיבת סערט ויז'ניץ ברח' ביל"ו בחיפה, אצל מורו ורבו המובהק מרן אדמו"ר בעל ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זצ"ל אליו התקרב בכל ליבו ונפשו.

עם השתלבותו בישיבה הק' של הרבי מסערט וויז'ניץ היה לאחד מחשובי תלמידיה והיה לשם דבר ולתפארת הישיבה כמתמיד עצום ויגע בתורה ויר"ש צרופה, וכאשר ראה רבו ה"מקור ברוך" כי לפניו כלי מחזיק ברכה עמד מעליו והכה על קדקדו: גדל, גדל.

רבו עודדו ללמוד את מקצוע ההוראה והרב זצ"ל זכה ללמוד לפי הוראותיו בשקידה רבה, בסיימו עמד בכור המבחן אצל הרבי זי"ע במשך ג' שבועות כמה שעות בכל לילה.

הרב היה מציין כי הרבי זי"ע ערך הבחינות בע"פ ולא פתח ספר מעולם.

בשב"ק לאחר שהעניק לו את תעודת ההוראה ערך לכבודו "קדושא רבה" ברוב שמחתו על הצלחת תלמידו במבחן. ואז הורה לו לעלות לירושלים ולהבחן אצל הגאון רבי דוד שפרבר אבד"ק בראשוב ואצל הגה"ק רבי יודא'לה הורביץ מדז'קוב ועוד רבני ירושלים שהפליאו את ידיעותיו.

הגר"מ זצ"ל שכאמור נמנה על תלמידיו המובהקים של מרן ה'מקור ברוך' זצ"ל שקירב אותו בכל מאודו, שימש כאחד מכותבי 'תורתו' אמרות קדשו למען יעמדו לעד.

באותה תקופה זכה לקירוב מופלג ממורו ורבו ה"מקור ברוך" וזכה להתלוות אליו פעמים רבות כשהרבי מרעיף עליו מזיו קדושתו וידיעותיו.

תחילת דרכו ברבנות

בעידודו הרב של מורו ורבו מרן ה'מקור ברוך' זי"ע ובהשגחת פרטית מופלאה התמנה בהיותו צעיר לימים לכהן כרבה של אתרא קדישא מירון, ועל כך סיפר בעצמו לימים:

"היה זה בסוף חודש סיוון תשי"ח. בישוב 'כרם בן זמרא' שימש הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, כמנהיג הקהילה, אולם הם חיפשו אחד שישמש כרב. כשהגיע הרב גץ באחד הימים לחיפה, שמע עלי ועל היתרי ההוראה שיש לי, וביקש ממני שאבוא לכהן אצלם ברבנות, כשעלי להדגיש ולציין שהייתי באותם בחור צעיר טרם מלאו לי עשרים שנה".

"מכיון שלא הכרתי את המקום, סיכמנו שביום חמישי הבא, ימתין לי הרב גץ בישוב 'עין זיתים'.

יש לציין גם שהתחבורה באותם ימים לא היתה כמו בימינו, וקשיי הדרך עמדו כנגד בכל עת מצוא. ירדתי ב'עין זיתים' והרב גץ הופיע כמסוכם, הושיבני על-ידו ולקחני למושב. הייתי איתם מיום חמישי עד מוצאי שבת, כשבמשך השבת ניסיתי להכיר את הישוב ואת בני המושב. אך במוצאי שבת ניגשתי אל הרב גץ והסברתי לו שאיני חש משיכה למקום, זה לא בשבילי ואיני מעוניין לכהן כאן כרב. למרות שכבר פורסם הדבר לא חששתי, מכיוון שהייתי כנה עם עצמי ולא רציתי לעשות דבר הנוגד לרוחי".

משיצא הגר"מ שטרן זצ"ל מהמושב, הרהר לעצמו:

היתכן שאני נמצא בסביבה זו ואיני נכנס למירון אל ציון הרשב"י? הרי להבדיל, זה כמו להיות בוינה ולא לחזות בפני הקיסר… "יצאתי מהמושב והושטתי ידי ל'טרמפ' בכביש השומם. לאחר מספר דקות עצר על-ידי רכב משטרתי והשוטר שאלני לאן פני מועדות, כששחתי לו שאני מעוניין להגיע למירון, העלה אותי על רכבו והובילני עד מירון.

'מירון, פה אשב כי אוויתיה'…

"אחרי תפילת מנחה בציון הקדוש, פניתי למכולות המיתולוגית במעלה ההר, שבאותם ימים היתה בבעלות ר' שמואל לוינגר ז"ל מוותיקי מירון. רכשתי בקבוק שתיה וביני לביני שח לי ר' שמואל לתומו, שמאז פטירתו של הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל לפני מספר שנים, אין כאן רב במירון ואנשי המושב תרים אחר רב ליישוב. הוא שאלני לשמי והתעניין אודותי, ואז
אמר לי: 'הרי יש כאן הונגרי'שע ורומינישע יודן, בוא ותשמש להם לרב!' באותה עת אמרתי לעצמי: 'מירון, זה כבר עניין אחר, פה אשב כי אוויתיה'…

המשיך רבה של מירון וסיפר: "ר' שמואל לוינגר בירר אלו היתרי הוראה יש לי, תוך שהוא מוסיף כי הוא מקווה שיש בידי גם היתר הוראה מאת הרבנות הראשית, שאם לא כן, תהיה בעיה מצד אנשי המושב…

עניתי לו: 'הן, יש לי היתר הוראה גם מהרבנות הראשית, מאת הרב הרצוג והרב ניסים'.

"במירון התגורר יהודי יקר ושמו ר' אברהם יעקב העלד, שמוכר היה כ'דער מירונ'ער שוחט', שהיה מגיע לפרקים להסתופף בחצר הקודש סערט ויז'ניץ בחיפה, מכיוון שהיה זה היישוב החסידי הקרוב ביותר באזור הזה. באותה תקופה, בבואו לחיפה שמע על בחור שיש לו היתר הוראה, והוא סיפר לידידיו שבדיוק בימים אלו הקהילה במירון מחפשת רב. כך נרקם השידוך…

הזמינו אותי לעשות כאן את השבת. לא רציתי לבוא לבד וביקשתי מהחברותא שלי שיבוא יחד אתי, שמו ר' שאול ויסבלום ז"ל הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים וזקנו כבר היה מלא. לי טרם צמחה אפילו שערה אחת בזקן… כשנכנסנו בליל שבת לבית הכנסת, ניגשו אליו ונתנו לו 'שלום עליכם' וממני התעלמו…

ונמצא חן…

"בשבת בבוקר לאחר תפילת שחרית הייתי אמור לדרוש בפני הקהל. בקהילות ההונגריות נמסרת הדרשה לפני קריאת התורה, והגבאי הכריז שהרב מוזמן לדרוש. קמתי ממקומי והלכתי אל הבמה.

אני שומע לחשושי הפתעה: מה? זה הרב? חשבנו שהשני!… אבל כשהקב"ה רוצה… הוא נתן לי כל-כך הרבה חן בעיני השומעים ונעשתה כזאת עת רצון.

הדרשה מצאה חן בעיניהם והם רצו אותי בכל מאודם, עד כדי כך שתיכף ומיד ביקשו ממני לבוא לעוד שבת.

גם בשבת השניה 'אודך' היה אותו דבר. במוצאי השבת השניה ישבו אתי פרנסי הקהל ועשו אתי חוזה שאני נבחר כאן לרב"…

בברית הנישואין

בחודש כסלו תשי"ט, בא בקשרי שידוכין עם הרבנית תליט"א בת הרה"ח ר' אליהו הויער ז"ל מחיפה. שהיה איש ירא וחרד לדבר ד', מחשובי קהילתו של הגה"צ רבי אברהם יצחק קליין זצ"ל אב"ד נירנברג, שהתגורר בחיפה, והיה תלמידו של מרן המהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל.

את שבת העליה לתורה חגג בצילם של רבותיו הק' ה"אמרי חיים" וה"מקור ברוך" שנפשו יחד בשכונת אחוזה בחיפה,  בער"ש זכה ששני האחים הק' חבשו לו את עטרת השטריימל כמנהג. וכך גם היה בליל החתונה שהתקיימה ברמת ויז'ניץ בחיפה, כאשר את השבע ברכות בחופה אמר ה"אמרי חיים" ובסעודה אמר ה"מקור ברוך".

לשמחת החתונה הגיעו כלל תושבי מירון שהביאו מתנה נדירה לחתן רבם-הצעיר – ש"ס שלם שהיה בשנים ההם מצרך נדיר ביותר…

לאחר שנישא לרעייתו הרבנית פסיה שתבדלחט"א, הקדישה עצמה להיות לו לעזר וסיוע בכל מפעלותיו הרבים ומאז ועד יומו האחרון עמדה לימינו בלב ונפש חפיצה.

מסירות נפש לחינוך

עוד בהיותו אברך צעיר לימים מסר את נפשו למען צביון המושב ובעיקר לחינוך הדור הצעיר למענם עשה ככל שלאל ידו: "מלחמות רבות הייתי צריך לנהל במקום על החינוך הטהור. היינו צריכים לעשות נפשות מהיכן שרק יכולתי. ממירון, מיישובי הסביבה ואף מערים סמוכות. ממירון עצמה 'תלשתי' בכוח כעשרים בחורים, מבתים שלא היו חולמים לשלוח אותם לישיבות ושלחתי אותם לישיבות. הודות לכך כולם הקימו בתים לתפארת. בתים חרדיים. את בנות המושב ומכל האזור, עשיתי כל טצדקי לשלוח ל'בית יעקב', הוצאתי בנות שכבר נרשמו לסמינרים כלליים והשפעתי עליהן ללכת ל'בית יעקב'. כמובן שהדבר לא נסלח לי בשעתו, אך כיום אני רואה את הפירות של עבודתי מאז. ב"ה כל הבנות שהצלחתי לשלוח ל'בית יעקב', אחת אחת, הקימה בית חרדי למופת, בנים ובני בנים הולכים בדרך התורה והמצוות".

במסירות נפש של ממש הקים הגר"מ שטרן זצ"ל את התלמוד תורה במירון ועל כך סיפר: "כפי שכבר הקדמתי בפתח הדברים, כשבאתי לכאן בשנת תשי"ח, הייתי בבחינת 'אדם הראשון'… הישוב מירון היה מסונף לתנועת 'הפועל המזרחי', ואני באתי מחינוך חסידי מובהק, מישיבה חסידית טהורה. הישוב כאן במירון היה מורכב כמעט במאה אחוז מיהודים חמים
'ערליכע יודן' שבאו מקהילות הונגריות חרדיות.

כאן בארץ, 'המזרחי' השתלט עליהם ועשיתי כל מה שיכולתי למנוע זאת. המבחן האמיתי הגיע, כשהבנים שלי גדלו.

הקב"ה ברך אותי בשמונה בנים ובת אחת. כשהגיע הזמן לשלוח את הבנים לגן, היו בידי שתי ברירות: או לשלוח אותם לחינוך מעורב או לארוז את ה'פעקלאך' ולחזור למרכז הארץ, לירושלים או בני ברק, ולגור בין יהודים חרדים כמוני.

"בחרתי באפשרות שלישית ופתחתי תלמוד תורה בעצמי. בהשגחה פרטית, בדיוק באותם ימים הגיע ארצה מרן אדמו"ר בעל 'נועם אליעזר' זצ"ל מסקולען, שבא לכאן לקרב את לבות אחינו בני ישראל יוצאי הפזורה הרומנית. הם גרו בערים כמו קרית שמונה, נצרת עילית ועוד. משמים חננו אותי בלשון לימודים, והרבי מסקולען ביקשני לבוא לסייע לו. נסעתי אתו ממקום למקום, הוא דרש לפניהם ואני הייתי המנחה והפותח. כך נוצרה בינינו קרבת לבבות".

הת"ת במירון…

הריקוד לרגל הקמת "באחד הימים הגעתי למעונו בעיר הקודש צפת, בביתו של ר' אנשיל'ע צפתע'ר שוחט. הרבי מסקולען הסב לסעודת ראש חודש וחיכיתי לסיום הסעודה.

משסיים את הסעודה, ניגשתי אליו וסיפרתי לו מה קורה כאן: 'רבי אני נמצא במיצר! אני חייב לפתוח תלמוד תורה במירון לילדים שלי כדי לתת להם חינוך חרדי כדבעי, כמו שאבא שלי חינך אותי. אני צריך חינוך חרדי כאוויר לנשימה, אחרת אצטרך לעזוב את מירון'. הרבי התפעל מהרעיון לפתוח תלמוד תורה ליד הציון הקדוש של רשב"י ונענה לאתגר, כשהוא עוזר לי לפתוח את הת"ת. לא אשכח עד היום, שכשיצאה ההחלטה הסופית להקים תלמוד תורה חרדי במירון, התמלא מרן האדמו"ר מסקולען זצוק"ל שמחה רבה, ויצא בפרץ של ריקוד ושמחה לרגל הקמת התלמוד תורה — הרבי קרא לילדי הת"ת: "ר' שימענ'ס קינדער" – ילדי הרשב"י.

"בסייעתא דשמיא ה'חיידר' במירון הצליח מאד והיה המוצלח ביותר בכל האזור, עד ששלחו אליו תלמידים מצפת… עד כמה היה שמו הטוב של הת"ת מהדהד למרחקים, תעיד העבודה הבאה: כשמרן הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע מגור, היה מגיע לנפוש בימות הקיץ על הר הכרמל בחיפה, היה מגיע פעמיים בשבוע למירון לשהות בקרב התלמידים בעת תפילת שחרית. מרן ה'בית ישראל' היה עומד על עמדו שעה ארוכה ומאזין לתפילת צעירי הצאן. הוא ידע על זמן התפילה והיה
מתייצב בשעה היעודה, כמובן שזה רק הוסיף עונג רב ונופך לשמו ושמעו הטוב של התלמוד-תורה".

שומר משמרת הקודש בציון הק'

רב חלקו של הגר"מ שטרן זצ"ל בצביון הציון הק', כשבאותם שנים עדיין לא היו כלל מחיצות בין הגברים לנשים ברחבת הקבר, והרב שטרן פעל לקביעת המחיצות בחצר הציון, כפי שסיפר בעצמו:

"כשהגעתי לכאן לא היו מחיצות כלל להפריד בין גברים לנשים. כל השנים עבדנו להקים מחיצות, היות ולא היה שייך להתפלל ככה, הרי זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך, אולם תמיד נתקלנו במלחמות קשות".

"כל פרט שדרש סידור וייעול, היה דורש מאמצים עילאיים. היו כאן משפחות שלמות ששהו בציון ביום ל"ג בעומר, שהיו להן מקומות קבועים בתוך הציון וכולן הזהירו אותי מפני מאבקים קשים. למרות זאת החלטתי להקים את המחיצות בל"ג בעומר של אחת השנים ולראות אם הצעד יעבור בשלום. היו לזה כמובן מתנגדים, אך כנגדם היו שותפים למצווה נשגבה זו, כמו רבי ישעיה אשר זליג מרגליות, רבי זלמן בריזל ורבי שמעון קליין. ברוך ד', לא התעוררו מאבקים מיוחדים ומאז ועד עתה נשארו המחיצות ואף סודרו באופן ראוי".

כמו כן עמד על המשמר ולא הרשה לפרוץ פרצות בכל מושב מירון, ניהל מלחמה עקבית כנגד פתיחת בית קולנוע במירון, ובריכה וכדו' כשהוא מקבל גיבוי למאבקיו על קדושת המקום מכל גדולי ישראל, ואכן זכה לעצור בעד בנגף וכל תוכניות הזדון שקעו בתהום הנשיה.

כן לחם את מלחמתו של הרשב"י, בחקר האמת והזמת השמועות אודות קברים דמיוניים במעלה ההר בואכה הציון הקדוש, בבחינת "טיהר את העיר טבריה", לא אחת התבטא באוזנינו כי חקר ודרש בנושא וקיבל מרבותיו ובמיוחד מהריא"ז מרגליות מאנשי מירון של מעלה, כי הדרך העולה לציון ברינה נקייה מכל חשש טומאה, ואיסור חמור להוציא לעז על אתרא קדישא ועל הדרכים המובילים לציון הקודש ועל העולים להתפלל בציון הרשב"י.

קשור לכבשנה של ויז'ניץ

היה קשור בלו"נ לאדמו"רי בית ויז'ניץ האחים הק' האמרי חיים מויז'ניץ וה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ. כחסיד מובהק לאדמו"ר בעל 'אמרי חיים' זי"ע מויז'ניץ, שכידוע היה דבוק בכל נימי נפשו ולבבו בקדושת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, זכה הגר"מ שטרן לקבל אותות חיבה והערכה מיוחדים, בעקבות הרבנות ביישוב שהזכרת שמו בלבד גרמה למרן ה'אמרי חיים' להתפרץ ברגשי קודש ובדמעות שליש.

האיר השחר עד שבמירון?!

"בכל פעם שהגעתי לשהות בצל קדשו של מרן ה'אמרי חיים'", היה מספר רבה של מירון בהתרגשות, "היה הרבי מקפיד שיזכירו את שמי כ'מירונ'ער רב'.

פעם כיבד אותי המשמש-בקודש ללא הקדמת התיאור הזה והרבי ה'אמרי חיים' גער בו וביקש שיכריז תיכף עם הביטוי 'מירון'… היתה זו מעין הזכרה כדוגמת 'הרואה אומר ברקאי'.

עוד הוסיף וסיפר: "שנה אחת כשהייתי בויז'ניץ ביום ב' סיון, יומא דהילולא רבה של מרן בעל 'אהבת ישראל' זי"ע, עמדתי על הפראנצ'עס וזאת למרות שכבר שימשתי כרב במירון. בשולחן המזרח הסבו האחים הקדושים, מרנן ה'אמרי חיים' וה'מקור ברוך',

ובן אחיהם, הרה"ק רבי חיים יהודה מאיר מווישווא זי"ע. משהבחינו בי הצדיקים, ביקשו מהמשמשים להזכיר את שמי, כשהם מזכירים את הישוב בו אני מתגורר, 'מירון' 'מירון', דבר שהזכיר להם באחת אתהאי אתרא קדישא".

עדות חיה סיפר רבה של מירון, מה שראו עיניו ולא זר, כמה גדלה דביקותם של צדיקי בית ויז'ניץ בציון הקדוש. "בדרך כלל, כשהיה מרן ה'אמרי חיים' נוסע להרי הגליל, היה עובר בדרכו בחיפה ולוקח עמו את אחיו אהובו מרן ה'מקור ברוך', וכך נסעו האחים הקדושים יחדיו. בשנת תשט"ו בערב ל"ג בעומר,

כשמרן ה'מקור ברוך' התגורר עדיין ברח' בילו, הגיע לפתע מרן ה'אמרי חיים' במונית, עלה לביתו של אחיו הק' ואמר לו: 'ברודער, איך האב געלאזט אקסטער, איין פלאץ זאלסט קומען מיט מיר קיין מירון' )השארתי מקום מיוחד עבורך שתבוא עמי למירון(. מרן ה'מקור ברוך' החל להצטדק בכנות שאין לו את הכוחות לנסוע, אך מרן ה'אמרי חיים' התעקש שייסע, באמרו שכבר הכין לו מקום נוח והודיע נחרצות לרבנית שתכין לרבי את דבריו הנחוצים לו לנסיעה…

"אנחנו הבחורים שנכחנו בבית המדרש ברח' בילו, משראינו את ה'אמרי חיים' עולה לבית אחיו ה'מקור ברוך', עלינו גם אנחנו בעקבותיו וכך זכינו לשמוע את שיח הצדיקים, וכעת משראינו את הצדיקים יוצאים לדרך, לקחנו גם אנו מונית ונסענו בעקבותיהם. משהגענו למירון, לאחר שהתפללו תפילת ערבית וספירת העומר בנעימה יתירה, העמידו שני כסאות בסמוך לכביש בצומת הראשית בכניסה למושב והקהל הקדוש שהתאסף סביבם שם בהמוניו עברו לפניהם לברכה ולישועה.

"לאחר מכן עלו האחים הקדושים ברגלם לציון הקדוש, יחד עם הקהל הגדול שסיבבם כחומה. על אם הדרך פתח מרן ה'מקור ברוך' ואמר לאחיו מרן ה'אמרי חיים': 'ברודער, יהודים מתאמצים כל-כך ומסרכים רגליהם במסירות לעלות את ההר לאתרא קדישא, כל הדרך הזאת היא כולו אמונה, כולו אמונה!' בהיותם על הציון, העתירו הצדיקים בתפילה שעה ארוכה וירדו לאכסניה.

הבכי של הרבי…

"ה'אמרי חיים' עלה שוב לציון בחצות הלילה, אך ה'מקור ברוך' מפאת חולשתו לא עלה בלילה. בבוקר לאחר שהתפלל תפילת שחרית בבית האכסניה, עלה לציון הקדוש כשהוא נסמך בידיו הקדושות עלי ועל הרה"ח ר' גבריאל יוסף שכטר ז"ל, בהגיעו לציון הקדוש, אחזו רטט של התרגשות וכשעמד בציון בכה בכיות נוראות.

יכולני להעיד, שלמרות שעמדנו שנינו משני צדדיו לשמור על גופו הטהור והחלוש של מרן ה'מקור ברוך', לבל יידחף חלילה על ידי קהל ההמונים, ועל אף שהיינו טרודים בדוחק העצום שהעיק על כולם, עם כל זה, כח בכייתו של הרבי, גרם לנו כמו לשאר הנוכחים לפרוץ בבכי עז ללא שום גוזמא"…

בעל ה'שפע חיים' זי"ע מצאנז

מלבד התקשרותו לאדמור"י בית ויז'ניץ היו לו קשרים ענפים עם כל גדולי הצדיקים האדמורי"ם והרבנים שהיו באים לאתרא קדישא מירון, כשרבים מהם זכה לארח במעונו. זכה הגר"מ שטרן שבמרוצת השנים התארחו בביתו גדולי ומאור הדור, בשבתות ובימות החול, לעתים אף לתקופות ארוכות, ועל כך סיפר: "למעשה, אין כמעט גדולי הדור מאותה תקופה, שלא היו אצלי בבית, מכיוון שלא היה תחליף במקום אחר.

גם מרן אדמו"ר בעל 'שפע חיים' זי"ע מצאנז, היה מתארח אצלי רבות ולן בלילה בביתי. סיפור מופלא ביותר התרחש בשבת שממחרת יום הכיפורים תשכ"ה. ביום שישי, ערב שבת שבין יום הכיפורים לסוכות, שלח מרן ה'שפע חיים' לפני תפילת שחרית, להודיע לרבנית כי בדעתו לנסוע לשבת קודש למירון… מובן מאליו גודל התדהמה שהותירה הודעה מפתיעה זו, שכן עדיין לא הכינו שום מקום אכסניה ושאר הצרכים.

ברם, הדבר יצא אל הפועל, כשהמשב"ק המסור הרה"ח ר' יהושע וייצנבלום ז"ל אירגן את כל הנצרך על הצד היותר טוב, ומרן ה'שפע חיים' נסע בלווית מנין מצומצם והתאכסן אצל אחד הדיירים בכפר מירון. כל התפילות ועריכת השולחן היו בכפר, ורק השולחן הטהור של עת רעוא דרעוין נערך במבנה ציון הרשב"י, בהיכל ציונו של התנא רבי אלעזר בן רבי שמעון. את הספרים להכנת הפלפול, שלח הרבי מצאנז את הרה"ח ר' שמשון שמעיה להביא מביתי, היות ובכל הכפר לא היו ספרים מעין אלו שהרבי היה צריך…"

כמו כן, בין הרבנים והאדמורי"ם שאיוו להם את ביתו למקום מנוחה והתעלות היו הצדיקים: רבותיו מויזניץ ה"אמרי חיים" וה"מקור ברוך" וה"ישועות משה", ה"כנסת מרדכי" מסדיגורה, ובנו ה"עקבי אבירים" מסדיגורה, הקרמ"מ מלעלוב, ה"נתיבות שלום" מסלונים, האדמו"ר מסטריקוב. זכרונם לברכה.

בחודש אדר תשע"ג שיכל את בנו הרה"צ רבי ישראל שטרן, האדמו"ר מנעשכיז זצ"ל לאחר שלקה במחלה קשה, וקיבל עליו את הדין באהבה ובאמונה.

במהלך חג הסוכות האחרון נחלש הרב דמירון ואושפז בבית החולים בצפת, במהלך השבת האחרונה – ז"ך תשרי התשפ"ג חלה הידרדרות במצבו והשיב את נשמתו לבוראה ויוצרה. מסע הלוויתו התקיים בליל מוצאי מנוחה באתרא קדישא מירון שם נטמן בחלקה מיוחדת בביה"ח המקומי שקנה בחייו.

זכה והותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנו בכורו הגאון הצדיק הרב טוביה רב בית המדרש 'תפארת איתמר' שהוכתר לממלא מקומו ברבנות אתרא קדישא מירון, הגאון הרב אליהו, רב קהילת 'מאורי אור' ברחובות, הגאון רבי אלעזר, רב קהילת 'מאורי אור' באשדוד, וחבר בד"ץ 'קהילות', הגאון רבי שמעון, האדמו"ר מליז'נסק במונסי, המשפיע הגה"צ הרב ברוך משפיע במאנסי, הגאון רבי חיים, משפיע בישיבת בית ישראל ודמשק אליעזר ויז'ניץ.

עם מוסדות שטפנשט

קשר מיוחד היה לרבה של מירון עם 'מוסדות שטפנשט' ואף זכינו שכבוד הרב דמירון יעמוד בנשיאות וראש כוללנו ללימוד תורת הח-ן, ויזריח מאורו על הרבנים החשובים לומדי הכולל, ואף מינה במינוי אישי את בנו בכורו ומ"מ כראש הכולל ללימוד תורת הח-ן והזוה"ק בכוללינו בגבעתיים, סמוך ונראה לציון הרה"ק משטפנשט, כן זכינו להארת פניו המיוחדת להיותו שליח נאמן להעתיר ולהתפלל ולהתחנן בעד תומכי המוסדות שביקשו להתברך באתרא קדישא מירון, ולא אחת אף העניק לנו בטוב ליבו כסגולה לרפואה והצלחה 'שמן משחת קודש' שדלק על ידו הציון הקודש, אשר כידוע מהסבא קדישא מרוז'ין ובנו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב, שהתבטאו כי שמן שדלק בציון הרשב"י סגולתו קודש לרפואה ולשמירה.

כמו כן בעת שזכינו לערוך במכון שטפנשט ספר מיוחד 'עלי זבח – חלאקה' לכבוד שמחת התגלחת לבנו של רב קהל שטפנשט שליט"א, ולחגוג ברוב עם בחצר היכלא דרשב"י את השמחה הגדולה, הטריח הרב עצמו במיוחד למשך שעה ארוכה לחגוג ולשמוח יחד עם עשרות ילדי החלאקה שהצטרפו לחגיגה הגדולה שנערכה במוצאי איסרו חג הסוכות, ואז התבטא ואמר שיש לו הרגשה של שמחה והתעלות כביום הילולותו של הרשב"י – ל"ג בעומר ממש, וכל אימת שהגענו למירון ולביתו להתועדויות ולהתכנסויות מיוחדות, ולשיחות חיזוק לתלמידי הת"ת שטפנשט, היה מזכיר לטובה את אותו מאורע מיוחד שנערך בחצר מערת הרשב"י, ואף זכינו למכתב קודש מיוחד אותו העניק וכתב במיוחד לרגל הוצאת הספר עלי זבח – חלאקה.

התפילה של רשב"י

הרב זצ"ל התבטא בפנינו כי תפילתו היחידה אותה חיבר התנא הרשב"י, היא תפילת 'בריך שמיה' לאומרה בעת פתיחת הארון, בכתבו כמה דברים גבוהים ניתן לפעול בעת פתיחת ההיכל וארון הקודש, ואף ביקש לערוך תפילה זו ביחד עם ילדי הת"ת, ונתן בידינו כמה העתקים מתפילה נוראה זו, לחלקה ביעקב ולהפיצה בישראל, כסגולה להוושע בישועת עולמים.

יהי זכרו המבורך מליץ יושר בעד כל עם ישראל, ועתה בהיותו יושב בהיכלא של התנא האלוקי רשב"י בגן עדן מקדם, יוכל להיות מליץ יושר בעד כולנו לישועת עולמים אכיה"ר. תהא נפשו צרורה בצרור החיים ויקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם בב"א.

הפוסט בד"ה: הלך לעולמו רבה של מירון שעמד 20 שנה בקשר אמיץ עם שטפנשט הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

ברוך דיין האמת: מבית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק מגיעה הבשורה המעציבה על פטירתו של השו"ב הנודע הרה"צ רבי אהרן יהודה לייב ברקוביץ ז"ל מחשובי חסידי סאטמאר בעיר בני ברק שחלה ל"ע במחלה הקשה ונפטר בגיל 70.

המנוח ז"ל נולד בי"ט טבת תשי"ב לאביו הרה"צ ר' אשר זליג ברקוביץ ז"ל. בבחרותו למד אצל ש"ב המהר"ש טוביאס זצ"ל אבד פיאטרא ניאמץ בישיבתו 'באר חיים מרדכי' בהרצליה שם התאמן באומנות השו"ב עד שקיבל ממנו היתר הוראה בבחרותו הסתופף בצילו של הרה"ק החוקי חיים משומרי אמונים ואף הביא את רבו המוהרש טוביאס זצ"ל להיות דבוק בצילו ובעבודת התפילה המיוחדת שלהם. בהיותו נעים זמירות בעל קול ערב ומשמר הנוסח המקורי היה מתפלל בימים נוראים לפני העמוד וכשנפתח בית המדרש של יוצאי מורשת גאב"ד פיאטרא ניאמץ דרכי שמואל בב"ב היה הבעל תפילה שרבים קבעו מקום תפילתם בבית מדרש זה בזכותו.

היה דמות מוכרת בעיר בני ברק בהיותו אחד מראשי ועד השחיטה בכשרות הגרמי"ל לנדא זצ"ל, כאשר הגרמי"ל לנדא זצ"ל סמך ידיו על שחיטתו באמרו כי על רבי אהרון לייב הוא יכול לסמוך בעינים עצומות והוא השוחט הירא שמיים האמיתי שכזה צריך לחפש, היה שוחט ובודק מוסמך והיה השוחט של גדולי ישראל והאדמו"רים, בכל ערב יום כיפור היה השוחט של הכפרות אצל האדמו"רים.

היה אדם מיוחד מאוד, שהיה תמיד שמח, היה ירא שמים מרבים, הוציא לאור את העלון השבועי 'פניני יואל' מדברי תורתו של האדמו"ר בעל ה'ויואל משה' מסאטמר זצ"ל. כמו כן היה ממתפללי בית המדרש דעעש בבני ברק ואף היה ניגש לפני העמוד בימים הנוראים. ובשנים האחרונות קבע את מקום תפילתו בבית המדרש צאנז קלויזנבורג הסמוך לביתו. כמו כן היה קשור לחצר תולדות אהרן.

בתקופת סערת עוף ה'בראקל' המפורסם חקר ובדק הרב ברקוביץ את הנושא וכתב מכתב שהכריע את הכף לצד גדולי הפוסקים שהתנגדו לעוף מהזן החדש, בדברים שכתב: "באתי בזה בשורות אלו על נידון העופות החדשים הנקראים "הנזיר מבראקל" לאחר שהיו אצלי היום כמה רבנים לשמוע דעתי בנידון זה", הרב ברקוביץ פסק כי "לא היה נמצא עוף כזה בתוך ארבעים ושלש שנים שאני נמצא בשחיטה, והוא עוף טמא".

הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בארץ ובארה"ב.

על מועד מסע הלוויה הערב מביתו בבני ברק דרך שיכון סאטמאר לבית החיים בעיר בני ברק נמשיך ונעדכן.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הפוסט ברוך דיין האמת: השו"ב הנודע הרה"צ רבי אהרן יהודה לייב ברקוביץ ז"ל, תלמידו המובהק של המהר"ש טוביאס זצ"ל הופיע לראשונה ב-שטפנשט..

הגאון רבי משה חיים לאו זצ"ל הי"ד

רבה של שאץ רומניה, פרעשוב ופיעטרקוב

נעקד על קידוש השם י"א מרחשוון תש"ג במחנה טרבלינקה פולין

הרב הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, המוכר בעולם היהודי כרבה של פיעטרקוב וכסמל ומופת של "קידוש השם", נולד בלבוב שבפולין, לאביו הרב צבי יהודה (הירש לייב) לאו, תלמיד-חכם עשיר ומיוחס, ולאמו מרת לאה הינדה, בת הגאון רבי שמואל יצחק שור זצ"ל בעל ה"מנחת שי".

על שולחנם התאחדו תורה וגדולה ומזיגה נפלאה של תורה וחכמה, חסידות עם דרך-ארץ, מידות טובות עם צדקה וחסד, כהמשך למורשת הנפלאה שינקו מדורות קדומים, בהם רבנים גאונים ואנשי שם:

השל"ה הקדוש, רבי יואל סירקיש מקראקא בעל ה"בית חדש", רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב", מהר"ם מטיקטין, רבי מנחם מאניס הלוי איש הורוביץ ראש מתיבתא בלבוב, אחיו רבי יצחק אב"ד קהילות אה"ו, רבי אפרים זלמן מרגליות, ועוד גאונים וצדיקים.

רבי משה חיים, בנו השני של רבי צבי יהודה, נולד בי"ד באייר תרנ"ב, ונקרא על שם אבי סבו ה"מנחת שי", רבי משה חיים ממונסטרישץ'.

מילדותו משך את עין רואיו בחכמתו וחריפותו ושקידתו המיוחדת, ובכושר מנהיגותו.

בחרותו

כבחור צעיר קנה את תורתו אצל מורי ההוראה של הדור, תחילת תלמודו הייתה בבית מדרשו של הגאון הנודע רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים" אשר כיהן (בשנת תק"ל) כדיין, מורה צדק ומגיד מישרים בעירו לבוב, את תלמודו קנה מדודו הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בעל "תשובות מהרש"ם" ועוד, ולאחר שיצק מים על ידיו הוסמך על ידו להוראה. לאחר מכן למד והוסמך אצל הגאון רבי מאיר אריק מבוצ'אץ'- טארנא, וכן אצל הרבנים הגאונים רבי שמואל אנגיל מרדומישלא, רבי בנימין אריה הכהן ווייס מטשרנוביץ, רבי אריה מנחם מנדל הלוי שטיינברג מברודי בעל ה"מחזה אברהם", האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ בעל ה"אהבת ישראל" אשר לימים הפך לחתנו (בזוו"ר), ואחיו האדמו"ר מאטיניא רבי חיים זצוק"ל.

ביוזמתו נוסדו חברות "מחזיקי לימוד" והוא הקדיש הרבה מזמנו ללמדם תורה ומוסר. פעילותו זו התרחבה בתרע"ג כשנוסדה "תפארת בחורים".

בערב מלחמת העולם הראשונה החל להשתתף בכתבי-עת חרדיים שהופיעו במזרח גליציה, וכן ב"מחזיקי הדת" ו"קול מחזיקי הדת" שיצאו לאור בלבוב בחסות האדמו"ר הגה"ק רבי יהושע מבעלזא והגאון רבי שמעון סופר מקראקא זצוק"ל. השתתף כצעיר הצירים בועידה הראשונה של "אגודת ישראל" שהתקיימה בלבוב בב' סיון תרע"ד, על סף מלחמת העולם הראשונה, הופיע בה בנאום חוצב, נבחר כמזכיר הועידה והתבקש לצאת למסע הסברה בערי גליציה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחתו לוינה, שם התקרב לחצרות האדמו"רים לבית רוז'ין, רבי ישראל מטשורטקוב, ועוד, תוך שהוא ממשיך בלימוד יומיומי אצל מורו ורבו הגאון רבי מאיר אריק מבוצאץ'. בווינה מסר שיעור יומי בבית הכנסת "שיף-שוהל" להמוני צעירים, כמו כן נפגש עם ד"ר נתן בירנבוים ז"ל ונעשה לידידו הקרוב.

רבנותו הראשונה – בשאץ רומניה

בהשפעת אחיו רבי ישראל יוסף הי"ד, רבה של קולומיי, התקרב אל האדמו"ר ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע, שלקחו כחתן לבתו דבורה. אמנם אשתו זו נפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנם יהושע, ובשנת תרפ"ה, בתקופת כהונתו בשאץ, נשא בזוו"ש את בתו של הרה"צ רבי שמחה פרנקל-תאומים מקראקא-פודגורז', "רבה של סקאווין", חתן הצדיק רבי נפתלי הלברשטאם זצ"ל מקשאנוב בנו של הרה"ק רבי דוד מקשאנוב שהיה בנו של הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז, מצאצאי ה"חכם צבי".

משרת רבנותו הראשונה של רבי משה חיים היתה העיר שאץ (סוצ'אבה) בבוקובינה שברומניה. הוא קיבל את המינוי בשלהי תרע"ט בהיותו בן כ"ז שנים. בבואו אל העיר לא היה בה אף לא תלמוד-תורה אחד, ובפעילותו התוססת הכניס רוח חיים לקהילה, כשתוך זמן קצר נפתח תלמוד-תורה, התארגנו שיעורים למבוגרים ולאנשים עובדים, כשרבי משה חיים מרביץ בהם תורה. במשך שמונה שנות כהונתו בעיר שאץ, תיקן בה תיקונים רבים בשטח הכשרות ושמירת השבת, ובמשך כל אותה תקופה לא ההין שום בעל עסק לפתוח את בית העסק בשבת. בהשתדלותו של הרב שוחררו החיילים היהודיים משירות בשבתות, כשהוא עצמו דואג לאירוחם בבתי יהודים.

מלבד פעילותו הרבה בשאץ, פעל גם בסביבה הקרובה והרחוקה. כך יזם באותן שנים את הקמת ישיבת "באר מים חיים" בצ'רנוביץ, פעל להקמת רשת בתי-ספר לבנות "בית יעקב" בלבוב, קרקוב, קולומיי, סטניסלב וטרנוב, והשתתף בקביעות בכתיבה בירחון "בית יעקב" בלודז'. בתקופת כהונתו בשאץ יצא שמו בריכוזי היהדות החרדית באירופה המזרחית והמרכזית כנואם בחסד עליון ומחונן בעט סופרים. מסעי הופעותיו בנאומים ומאמריו העשירו את הספרות והעיתונות הדתית באותה תקופה. בקהילה זו – שאץ, נולד בן-דודו המפורסם המהר"ם שפירא זצ"ל ובעיר זו ניטעו יסודות רעיונו הכביר הדף היומי שהתנחל בלבבות העם היהודי לכל שדרותיו וחוגיו.

בפעילותו הרבה למען העליה לארץ הקודש, נשלח כציר מטעם "אגודת ישראל" בוארשה לועידה הראשונה לענייני ארץ ישראל שהתקיימה בפרנקפורט דמיין, שם נשא נאום נלהב.

ברבנות פרעשוב

החל משנת תרפ"ח קיבל על עצמו את הרבנות בפרשוב.

בפרשוב הקים הגרמ"ח את ישיבתו "תורת חיים", אליה נהרו תלמידים רבים מפולין, גליציה, אוסטריה, רומניה והונגריה, וממנה יצאו רבנים, ראשי ישיבות, עסקני ציבור ואנשי מעשה. על אף טרדותיו הרבות בעניני הקהילה היה משמיע בעצמו את השיעורים היומיים ומטפל באופן אישי בכל תלמיד. למתאימים לכך איפשר להשתתף בפסיקת שאלות שנזדמנו לבית-דינו ודיני-תורה שהתנהלו בלשכתו, ומהם שהקדיש רבות לטיפוח כושר הנאום וההנהגה שניחונו בהם.

לצד הנהגת הקהילה והישיבה המשיך בפעילותו הציבורית למען כלל ישראל. בכנסייה הגדולה השניה של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה בשנת תרפ"ט, התפרסם בנאומו הגדול על הצורך בהקמת מוסדות חינוך של "תורה ומלאכה" להצלת המוני הנערים היהודיים. הוא הציע להנהיג תרומת קבע של כל אשה בישראל בעת הדלקת נרות שבת, להקמת מוסדות חינוך להמונים שאינם נמנים על לומדי תורה בישיבות. בהצלת נוער זה מבורות ומהדרדרות מוסרית ראה משימת חייה של "אגודת ישראל".

ברבנות פיוטרקוב

כשיצא מהר"ם שפירא למסעו באמריקה לגיוס מימון להשלמת בניין ישיבתו, התגייס רבי משה חיים למסע דומה בערי פולין וגרמניה. בפתיחת הישיבה בתר"ץ נתכבד רבי משה חיים בנאום הפתיחה והוא דרש בפני התלמידים בהלכה ובאגדה. כשמהר"ם שפירא נסתלק לעולמו, מילא בישיבת יח"ל תפקיד פעיל כחבר הנשיאות והשלטון הרוחני שלה. בהתאספות גאוני התורה של פולין לחלוקת תעודות "צורבא דרבנן" לבני הישיבה, כובד רבי משה חיים לשאת את דברו ולחלק את התעודות.

מיד עם הסתלקותו של המהר"ם ערך הגרמ"ח מסע הספד ומגבית לחיזוק "ישיבת חכמי לובלין".

במסגרת מסעו הגיע גם לפיוטרקוב, שם זכרו כמה ממקורביו של מהר"ם שפירא זצ"ל את דבריו כי הרב מפרשוב יהיה מתאים למלא את מקומו. לאחר שנשא את הספדו הגדול בבית-הכנסת הגדול בעיר, התאספו מאות מראשי הציבור החרדי בעיר והציעו לו את כסא הרבנות בפיוטרקוב.

רבי משה חיים המשיך במסעו בדרכו ללודז', כשבתחנת הרכבת בקראקא קרהו אסון. בעמדו כבר בקרון הרכבת והדלת פתוחה, טולטל הקרון מעצמת תזוזתה הפתאומית של הרכבת. הרב הושלך מהקרון ונפל אל בין שתי קרונות, כשהוא שכוב לארכו בין שני פסי המסילה. חמישה קרונות עברו מעליו והוא לא איבד את עשתונותיו. תוך חלקי שניה הוא חישב את מצבו ותיקן לפי זה את תנוחתו. את כף ידו הניח על פניו כדי להגן עליהם, אך מרפקו רוטש על ידי גלגלי הקרונות. דקות ספורות הוא נשאר לשכב לבדו, עם בוראו, על המסילה. כשהתקרב אליו פועל רכבת הופתע הפולני לראות סימני חיים אצל הפצוע המונח על המסילה, שביקש מים. כשהיה כבר באמבולנס בדרכו לבית החולים היתה משאלתו להודיע לרבי משה'ניו פרידמן מבויאן הי"ד, שהתגורר בקראקא, על מה שקרה לו. בהיותו על שולחן הניתוחים ביקש להמתין לבואו של רבי משה'ניו. כשניצב רבי משה'ניו לידו ופרץ בבכי למראה עיניו, היתה בקשתו של רבי משה חיים: "אנא, השגיחו שישאירו מקום שיעור להנחת תפילין". המנתח, ד"ר פישר, לא האמין למשמע אזניו, כי רק לפני כמה דקות לא היה מוכן לתת כל תקוה לחייו. כשקם מתרדמתו, אחרי כחמש שעות, סיפר למקורביו על חלומו בדבר תקופת קידוש השם הממשמשת ובאה וכי עליו להתמסר מעתה לנושא זה.

רק לאחר מספר חודשים של טיפול והתאמת יד תותבת, יכל לשוב לפרשוב והחל בכתיבת הפרק הראשון של ספרו על קידוש השם, הלא הוא "פרק ההצלה" שהוקדש לנס ההצלה שאירע לו. בינתים נערכו הבחירות בפיוטרקוב ובין כסה לעשור בתרצ"ו עלה הגרמ"ח לשבת על כסא הרבנות בעיר זו. גדולי הדור שלחו לו את ברכותיהם לבחירתו החדשה וראו בהשתקעותו בפולין תגבורת חשובה להנהגתה של היהדות החרדית. כ"ק האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור כתב לו: "אהובי ידידי הג' משה חיים שי' לאי"ט. הנני לברכו במשמרתו משמרת הקודש החדש שי' לו לברכה ויגדיל תורה ויאדירה ויטע יר"ש בלב תלמידיו כנפשו ונפש תדרשנו לטובה". מכתב נלהב שלח לו גם כ"ק האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. האדמו"ר מבעלזא, רבי אהרן זצוק"ל, כתב: "לכבוד ידיד ה"ה הרב הג' הגדול בתורה חריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מוה"ר משה חיים שליט"א אב"ד דק"ק פיוטרקוב, …הנני מברכו בברכת מזל טוב להתמנותו לרב אב"ד דק"ק פיוטרקוב, השי"ת יעזור שיהי' בשעה טובה ומוצלחת ולנהל עדתו עדת ישורון בדרך תוה"ק כיד ה' הטובה עליו ושיוכל גם שם להרביץ תורה ויר"ש בהרחבה ברוב נחת ואך ששון ושמחה ישכון תמיד באהלו ויבשר תמיד בשורות טובות…". האדמו"ר מסטרופקוב, רבי אברהם שלום הלברשטאם זצוק"ל, בנו של הצדיק משינאווא זצוק"ל, כתב: "…ויזכה לנהל עדתו עפ"י התורה והיראה ברוח ישראל סבא ויחזיר העטרה ליושנה ויקרב לבבות רחוקות וישם שלום וברכה בין אחים ויתקדש שם שמים על ידו כאשר עם לבבו כנפשו היפה ונפש ידידו ומכבדו ומוקירו…".

קברניטי התורה בפולין, הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, הגאון רבי נחום וידנפלד מדומברובה, רבי צבי יחזקאל מיכלזון מפלונסק-ורשה, האדמו"ר מבויאן-קראקא רבי משה פרידמן, הגאון רבי אהרן לוין מריישא, רבי מנחם מנדל אלתר מפאביניץ-קאליש, רבי מנחם זמבה מפראגה-וארשה, ראש "ישיבת חכמי לובלין", הרב מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר, ועוד גדולי תורה, שלחו את ברכותיהם להיבחרו לפיוטרקוב.

כהונתו בפיוטרקוב קירבה אותו עוד יותר לעניני "ישיבת חכמי לובלין" וחלק מזמנו הקדיש לעניני יח"ל.

באותה עת התקדרו עננים שחורים בשמי יהדות פולין ופעילותו הציבורית חרגה מתחומי העיר בה כיהן והוא לקח חלק פעיל בעניני הציבור היהודי בפולין. בכנסיה הגדולה השלישית שהתכנסה במרינבד בתרצ"ז העלה את מלחמתם של הפעילים למען ארץ ישראל והתגלה שוב כדובר ההמונים.

בשלוש שנות שבתו בפיוטרקוב, שלפני החורבן, קידם את מחקרו ההלכתי בענין קידוש השם, ניהל חליפת שאלות ותשובות בנושא עם גדולי התורה של ליטא, פולין, גליציה וארץ ישראל. ספרייתו הגדולה כללה כששת אלפי כרכים ומאות כתבי יד יקרי מציאות, אותם אסף במסעותיו.

בימי מלחמת העולם השניה

עם תחילת מלחמת העולם השניה התהלך בין היהודים ועודד את רוחם, והצליח להציל יהודים רבים מהשמדה. בנאמנות מוחלטת לבני קהילתו החליט להשאר עם קהילתו ולא לנסות להימלט על נפשו. כאשר פרצו כוחות היטלר לעיר פיוטרקוב הם צעדו לבנין בית הכנסת הגדול, בו נהג הרב להתפלל ולשאת את דרשותיו בפני אלפי המתפללים שבאו מכל בתי התפילה בעיר לשמעו. בבנין גדול זה על כל קומותיו רצו לשכן את אלפי השבויים הפולנים שלכדו בקו החזית. חיילי הוארמאכט חטפו יהודים ברחובות ואילצום לפנות את הספסלים, את ארון הקודש והבימה כדי לפנות מקום לשבויים. כשהגיעה השמועה אל הרב, שהיה אז חולה במיטתו, הוא יצא לבית הכנסת והתייצב בפני מפקד היחידה. הנאצים נדהמו לראות לפניהם יהודי גאה בלבושו הרבני מדבר אליהם בגרמנית רהוטה, הם קראו למפקדם, אוברסט בראנד, והלה נעתר לבקשת הרב להרשות את הוצאתם של כששים ספרי תורה ולהעבירם לבית המדרש הסמוך. אך הרב לא סמך על יושרו הגרמני של המפקד. בחשכת הלילה אירגן קבוצת צעירים שהגיחו לבית המדרש, הוציאו את ספרי התורה והעבירו אותם לבית הקברות, שם נטמנו מאוחר יותר באהלי הצדיקים מוולבורז', ראדושיץ ושל האדמו"ר הד"ר חיים דוד ברנהארד זצוק"ל.

עם התבססות שלטונם של הנאצים בעיר פנו אל הרב כאל "זקן היהודים" והטילו עליו את האחריות לביצוע גזירותיהם ופקודותיהם. הרב סירב והודיע להם באומץ כי אין הוא שליחם של השלטונות אלא של יהודי הקהילה. אך הם לא הירפו ממנו ואת היטל העונש הקיבוצי הראשון (הקונטריבוציה), בסך חמישים אלף זהובים, הטילו עליו אישית. לאחר שסולק סכום זה, הציגו דרישה לסכום נוסף, הגדול פי עשר מהמכסה הקודמת. אולם כסף זה הם גייסו בעצמם. בלילה שלפני ערב יום כיפור גנבו צעירים פולניים חמרי עצים שהיו מונחים ליד בית הכנסת ונועדו להקמת בתי שימוש לשבויים הכלואים בתוכו. מפקד הס. ס. בעיר פוצאללו, הבהיל אליו את הרב והודיע לו כי היהודים לקחו את העצים ברצותם למנוע את חילול המקום ע"י הקמת בתי השימוש. משום כך עצרו אנשי ה-ס. ס. עשרה מנכבדי העיר כדי להעלותם למחרת, ערב יום כיפור, על הגרדום. אחרי התמקחות ממושכת הצליח הרב לפדות את השבויים בהתחייבו לספק לגרמנים סכום של רבע מליון זהובים.

בשעות הצהריים של ערב יום כיפור אירגן הרב מגבית "כופר נפש" בכל המנינים, שהתארגנו בבתים פרטיים. כל ראש משפחה חוייב בסכום של 10 זהובים ועל כל נפש במשפחה עוד זהוב אחד. כשהלך הרב למחרת יום הכיפורים למפקדת הנאצים חסרו לו כ-180 אלף זהובים. הוא לקח מביתו את קופסת התכשיטים של המשפחה והוריק לידי הנאצים צמידי זהב, אבנים יקרות, פנינים ומרגליות. עיני הנאצים נצצו לנגד ברק היהלומים והם לא ספרו עוד את הכסף שדרשו כפדיון.

עשרות עגונות הצליח להתיר על פי עדויות שגבה, באמצעות שליחים שיצאו למקומות מרוחקים, ובית דין מורחב שהקים בביתו, בהשתתפות מורי הוראה, גדולי התורה, שהגיעו עם הפליטים ממערבה של פולין. מקרים רבים הובאו בפניו מורשה ורבני פולין ראו בו בקי ומומחה בענין זה, כשם שעוד קודם לכן יצא שמו כמצוי ביותר בעניני גיטין וקידושין.

תלמידיו בפרשוב ובשאר ערי סלובקיה הפצירו בו שייאות לבוא אליהם לשם יתר בטחון, אך הוא לא רצה לנטוש את קהילתו בעת צרה ועבר עמה את כל שבעת מדורי הגיהנום עד לחיסול המוחלט של הישוב היהודי בעיר.

על קידוש השם

בימי עברה וזעם של שלטון הרצח תלו בו יהודי העיר את עיניהם כאל מגדלור בים זועף. בביתו חיפשו כולם עצה ותושיה ואף רחוקים שנקלעו לעיר ונרדפו על ידי השטן מצאו בביתו מקלט. בשנות ת"ש-תש"א-תש"ב המה בית הרב מרוב הפונים אליו. עשרות זוגות נישאו כל שבוע, כשהצעירים המסודרים בעבודה "בטוחה" רצו להבטיח חיי ארוסותיהם מפני שילוח. קשרי חוץ עם מדינות שונות עברו דרך ביתו של הרב. בגבור המצוקה והרעב יזרמו הרב ורעייתו בית תמחוי לנזקקים, כשבעלי בתים הביאו עמם מצרכי מזון ופחם להסקה. כמה עשרות נצרכים מכובדים קיבלו את אספקתם ממטבח זה ובמשך הזמן עבר המטבח לבנין בית היתומים הסמוך ושם הזדנבו תורים של מאות משפחות שבאו ליהנות מארוחה חמה חינם, כשהרבנית וחברותיה העסקניות עומדות מהבוקר עד הערב ומשרתות את הקהל.

מלובלין ומורשה הגיעו שמועות איומות ומטרנוב הגיע שליח שסיפר על רצח אלפי יהודים, ובהם ידידו של הרב, הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן הי"ד. מקולומיי הגיעה ידיעה נוראה על חטיפות וגירושים, בהם אחיו של הרב, רבי יוסף ישראל לאו הי"ד, רבה של העיר. יעד השילוח הוא אופלן, נמסר בידיעה, אך בחקירה במקום הוברר ששום משלוח לא הגיע לשם בחדשים האחרונים. לעומת זה אותה תחנה חדשה במפת השילוחים – בלז'ץ, שטיבה טרם היה ידוע בימים ההם.

האסון המתקרב היה מוחשי ביותר והיהודים אובדי עצות צרו על בית הרב, בתקוה ששם יודעים משהו יותר על הצפוי.

הימים היו ימי הרחמים והסליחות של שלהי תש"ב ויהודים באו לבקש ברכה. הרב יעץ לבנות בונקרים ומחבואים ולהיעלם. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אמר לאנשים. יותר מזה לא היה בכוחו לייעץ.

בימי ראש השנה ויום כיפור התאספו בביתו מאות מתפללים שמילאו את חדר המדרגות. בליל כל נדרי נשא את דרשתו המסורתית שהיתה רוויה דמעות. למעלה משעתיים עורר את הקהל לתשובה. בהוציאו את ספר התורה הקטן שלו, המיוחס לבעל ה"חתם סופר" זצ"ל, ובקראו "אור זרוע לצדיק" התנפלה עליו הקהילה בחיבוקים, בנשיקות ובבכי תמרורים. לפני תפילת "יזכור" דרש שוב ועורר את הקהל לאחוה ולאחדות ברגעים הגורליים הצפויים בימים הקרובים. בתפילת נעילה עבר לפני התיבה, כדרכו בקודש מאז ישב לראשונה על כסא הרבנות. אימת החורבן היתה תלויה באויר שעה שהרב השתפך בתפילתו, אך בצאת היום, כשקראו כולם "שמע ישראל" שוב נשתכח כאילו הכל והוא הלהיב את הקהל בריקוד לוהט "עוצו עצה ותופר" ו"לשנה הבאה בירושלים".

למחרת יום הכיפורים נודע כי הגיעה תורה של צ'נסטוחוב הקרובה. אלפי קלגסים גרמניים ואוקראינים הקיפו את הגטו ושילחו את יושביו לטרבלינקה. אחרי צ'נסטוחוב חיסלו את ראדומסק, ואז בג' מרחשון תש"ג הגיעה גם תורה של קהילת פיוטרקוב.

"יהודים התחבאו ואל תלכו כצאן לטבח!", קרא לבני קהילתו, אך הוא עצמו הלך והתייצב במגרש השילוח כשספר התורה הקטן בזרועו. אותו הכירו הרוצחים, כי עד יומו האחרון שמר על לבושו וזקנו. בשל היעלמו מהמגרש עלולים היו לערוך חיפושים יסודיים ולגלות עשרות מחבואים, הסביר למקורביו. במשך שבוע שלם התנהל הרצח המאורגן והוא עמד על המגרש, חזה בזוועות שפקדו את קהילתו ונשאר עומד על משמרתו. ההתעללות הגיעה לשיאה כשהרוצחים ירו בתינוקות שהיו בזרועות אמותיהם וגררו את זקני העדה הפצועים על הקרקע. "מדוע אנו עומדים? נתנפל עליהם בצפרניים!" קרא לעברו ידידו, רופא מהעיר המתגורר עתה בתל אביב, ביום האחרון של המבצע בי' מרחשון תש"ג, ראש המרצחים איש ה-ס. ס. פויכט, שהתרוצץ כחיה טורפת על המגרש, קלט את זעקתו של הרב "גם שם צריכים אותך היהודים", צעק אליו, והרב הלך עם המשלוח הרביעי והאחרון שחיסל את 25 אלפי היהודים מקהילת פיוטרקוב המעטירה.

וכך סיפר לימים עד ראיה ששרד את התופת: "הרב דרש את מאמרו של רבי עקיבא 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו' ונאומו החוצב להבות אש והרווי התרגשות עזה ריתק את שומעיו שהתעלמו מהצפוי להם ברגעיהם הקרובים. הוא תבע מהם ללכת לקראת הקץ כיהודים ההולכים לקדש את השם, כי כל יהודי הנהרג באשר הוא יהודי, קדוש הנהו. 'מוטב מוות שיש בו חיים מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם', פנה לבני עדתו.

העד האחרון שראהו ברגעיו האחרונים הוא ללא ספק, מר דוד לבקוביץ, איש פיוטרקוב שנמלט מטרבלינקה ומתגורר היום בשיקאגו שבארה"ב, עדותו על הצלתו ממחנה המוות, מצויה בגנזכי הארכיון של "יד ושם" בירושלים: "הגענו לפנות בוקר לטרבלינקה במשלוח האחרון שיצא ביום ד', 21 באוקטובר 1942 (י' מרחשוון תש"ג) מגטו פיוטרקוב, על הרציף ליד הרכבת נערך מיון ויחד עם כמה צעירים ממשלוח זה הוצאתי והועמדתי בצד המון יהודי העיר. עמדנו שם בצפיה דרוכה והרחנו את המוות באויר. הרוצחים ערכו את ההתעללות האחרונה בקרבנותיהם ואנו עקבנו אחרי הקבוצות המובלות לכיוון התאים, מהם לא יצא איש בחיים. בעודנו נצבים שם וחושינו מעורפלים קלטנו לפתע את קולו האדיר של רבינו, הרב לאו, שעמד בתוך העדה של יהודי פיוטרקוב שעמדה מקובצת לידינו. הוכינו בהלם ונשימתנו נעצרה כששמענו את דבריו הרועמים, הוא החל לומר בקול רם את "הוידוי", כשהעדה חוזרת אחריו פסוק בפסוק והולכת בעקבותיו לדרכה האחרונה"…

היה זה בי"א מרחשון תש"ג. ה' ינקום דמו ודם כל קדושי ישראל!

מורשתו לדורות

ספרו המונומנטלי "הדרך לקידוש השם" שהפך לצוואה כתובה ולהכנה לקראת יומו הגדול יום עלותו על מוקדה.

כן פרסם מסות ומאמרים בעברית, אידיש וגרמנית. הערכה מיוחדת נרשמה למסותיו על האם והמשפחה בישראל "שתי אמהות בישראל", שפורסמה בירחון "בית יעקב" ובכמה שפות.

כתב הסופר הנודע הלל צייטלין הי"ד ב"מאמענט" הורשאי מה-17 ביוני 1931, בין השאר: "נראה שמימי ר' שמשון רפאל הירש לא כתב איש בהתלהבות גדולה כזאת על קדושתה של המשפחה בישראל, כמו הרב לאו במאמרו "שתי אמהות בישראל". אני מייעץ לכל בר אוריין ישראלי לקרוא את המאמר פעמיים: פעם אחת בשביל עצמו, כדי שיוכל לתפוס ולהבין את עמקי רעיונותיו של המחבר, ופעם שניה להקריא את המאמר לאשתו ולבנותיו ולהסבירו להן בצורה כזאת שירגישו בעליונותה של הרמה המוסרית של האם והמשפחה היהודית בעבר, לעומת הריקנות החילונית והירידה המוסרית של ההווה".

הפוסט הילולא ה-78: הגאון שנשרף עם 2 קהילותיו הופיע לראשונה ב-שטפנשט..