"סליחה, כבר מאוחר להיכנס לצדיק או שעדיין אפשר? אני חייב לומר לו תודה", כך שאל אותי נהג שעצר לידי ברמזור, בכניסה לרחוב רמב"ם בגבעתיים, בואכה נחלת יצחק.
הנהג שהתברר ששמו יקי, לא נראה ממש מבין מיהו הצדיק ומהי גדולתו.
משכך, עניתי לו בקצרה: "ברור שאפשר. תמיד אפשר. אין שעות קבלת קהל..".
בכניסה לבית העלמין, הוא החנה את רכבו וכשצעדנו יחד בשביל המוליך אל הציון הקדוש של הצדיק משטפנשט הוא מספר לי בקצרה וללא גינונים:
"שמע, אתה לא יודע מי זה הצדיק הזה! הבת שלי היתה מאושפזת הרבה זמן, מחלה קשה. בסך הכל צעירה מאד, הלב שלנו נשבר. ניסינו הכל אבל הרופאים אמרו שאין כבר מה לעשות. באתי לכאן ביום חמישי אחד בערב, באתי שוב, ואחר כך פעם שלישית. ביקשתי מהצדיק והפצרתי בו כמו שהסבירו לי, ועכשיו הבת שלי כבר בבית, אין לרופאים הסבר על מה שהיה. אז רק באתי לומר תודה…".
