כשפתחו את ארון הצדיק בבית הטהרה בנחלת יצחק, נרעשו הנוכחים לנוכח העובדה הפלאית, שגופו הטהור של רבינו הצדיק הקדוש נותר שלם כביום הסתלקותו, ולא שלטה בו הרימה. באותן רגעים מסעירים עמד מחוץ לחדר-הטהרה, הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל רבה של בני ברק – מגדולי חסידי מקורביו של הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע – והוא נקרא פנימה בדחיפות ע"י האדמורי"ם זי"ע שיורה ויפסוק כדת מה לעשות בשאלת הוצאת המיטה או הארון, עם הכנסו של רבה של בני ברק לחדר שררה במקום חרדת אלוקים והוא ניגש בדחילו ורחימו לארון הקדוש הושיט ידיו ברעדה אל פנים הארון, וברגע קל הביע דעתו כי יוציאו את הצדיק מארון הקבורה ויניחוהו על גבי מיטה רגילה כמנהג ארץ ישראל למען יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

איתא בזוהר הקדוש (קס"ב): טוב להם לצדיקים שהגוף שלהם ירקב בעפר תוך זמן קצר, משום שכל זמן שהגוף קיים יש לו דין הקבר, ומלאך הממונה על הקבר עומד על הגוף ודן אותו כל זמן שהוא קיים, ואחרי שהגוף נתעכל ונרקב בעפר, הדין נשקט גם מהרוח וגם מהנפש, אמנם כל זה נאמר באנשים רגילים וצדיקים בינונים, חוץ מאלו החסידים עמודי העולם שאין להם דין הקבר, שהם ראויים לעלות לאדונם בנשמתם מיד, למקום העליון הראוי להם, "וזעירין אינון בעלמא" – ומועטים הם בעולם. עכ"ד.

עוד על מעלת שגב הצדיקים שאין גופם נרקב לאחר הסתלקום איתא באור החיים הקדוש (בראשית א, א) "והנה תמצא שהצדיקים אינם חוזרים עפר להיות כי זיככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני כמו שכתב הר"י עראמה ז"ל [בעל העקדה] וזה לשונה: והתעצמות השלמים להפך החומר לצורה עכ"ל".

אם כן ודאי שיש בכל דור ודור צדיקי עליון, שגופם הטהור נותר שלם ללא כל דין הקבר, אולם הבחינה הנוספת לה זכה דורנו, שנתגלגלה הזכות ובהלווית הצדיק התגדל והתקדש שמיה רבה, בהראות נגלות דברי הזוהר הקדוש לעיני רבים, כי הנה עומדות היו רגליהם בהלווית גברא רבה שעליו מעיד הזוהר הקדוש "וזעירין אינון בעולם".