שלהי תשרי תשכ"ט

ליד האוהל, שאכסן מה שנשאר עוד לשריד, מהמעטה הארצי של נשמת הצדיק משטפנשט זצוק"ל, שם התאספנו גם עמדנו מתוך דומיית קודש, בזכרנו את האדמו"ר הקדוש. בטרם ניגשנו לקיים מצות התורה של "העלאת עצמותיו" לארה"ק, בה מצאו מנוח עצמות אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, עמדנו כולנו, אנשים ונשים וטף לאלפים, שהתכנסנו מהישובים הנידחים שבמולדובה למען לחלוק כבוד לזכרונות של זה שברכותיו ועצותיו שימשו תקופה של שבעים שנה כעמוד האור למגן ומחסה לאבותינו ואבות אבותינו.

ליד האוהל, שם ישבו וגם בכו בצוותא, בני ברית ושאינם בני ברית, כאילו אך תמול נאסף לו הצדיק, ולא לפני 35 שנים, כאילו לא היו אנשים באים בשנים אלא ילדים שנהיו ליתומים. "יתומים היינו אין אב" כמקונן נביא החורבן. בין הבאים היו רבים שלא באו למקום בפעם הראשונה, אלא מדי שנה בשנה באו, בעגלה רתומה לסוס או ברגל, למען לשפוך שיחם ליד האוהל הזה.

בדבר זה כבר קדמו להם אבותיהם. בכל יום טוב ויום טוב הם קיימו את מצוות "עליה לרגל", ב"עלותם" ל"חצר" האדמו"ר, אף שלאמיתו של דבר ירדו ממרומי הקרפאטים לגדות נהר פרוט, בבחינת ירידה לצורך עלייה. כי ללכת ל"חצר" הרבי כמוהו כעלייה לרגל של אבותיהם לירושלים עיה"ק, למען להתאכסן בקרבת ה' בבית המקדש. ביתו של הצדיק, החדר בו התבודד ימים ולילות עם בוראו, שימש להם לחסידים כ"מקומות הקדושים" שמצווה עליהם "לעלות" אליו למען להרגיש בטעמו האמיתי של החג. וליהנות מזיו השכינה.

זמן של שלושים וחמש שנים שימש האוהל שבירכתי בית העלמין בשטפנשט כתחליף ל"חצר" הרבי. האדמו"ר כבר לא היה בין החיים וקברו היה המקום שם התאספו חסידיו שנה בשנה, ביום היא"צ, להשתטח עליו. …פתחנו את דלת האוהל. שום מצבת זיכרון לא נמצאה במקום, שום ציון לא יעיד על יחסו הרם, לא ישווה את גדלותו בתורה, חכמתו, את מעשיו הטובים. אף לא מצבת אבן פשוטה אין במקום. "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן" (שקלים פ"ב). מי שחושב, אולם, שהאוהל מבפנים היה ריק מכל דבר, אינו אלא טועה. להיפך, מלא היה עד לתיקרה, מלא וגדוש עד לצפיפות, לא בזרי פרחים, אף לא בקישוטי שיש, אלא מלא, מלא עד כדי תל של פיסות נייר. לאלפים, לעשרות אלפים, מי יודע מספרם של אותם – אם לפניך, הייליגער רבי, למי אשפוך שיחי? מי יעלה בהר ה', הר זה של סבל יהודי המוביל למרומי כסא כבודו של ה'. למראה ההר הזה, מתגלה לפני עיניך הרבי בכל הוד קדושתו. כשמו כן הוא, צדיק איש הצדק, זה שאליו פנו בצערם הנדכאים, זה שהקל על סבלם של הנרדפים, אשר הושיט נוחם למרי נפש וחובש פצעיהם של אלה שזכויותיהם האלמנטריות נרמסו ברגל. צדק, וצדיק, שני מושגים שהאחד מהם מורה על האידאה והשני על מי שדוגל בה. בשטפנשט ופשקן, אדז'וד, ובאהוש, ערים זעירות, לאין ספור אנשים פשוטים אביונים ומנוצלים, נרדפים ונמבזים בצימאונם ל"צדק" הם יגעו ומצאו את ה"צדיק" האיש הדגול בצדק. אכן, הר זה הוא המצבה הכי מתאימה לצדיק משטפנשט. … נושאים אנו על כתפותינו את הארון. נזהרים אנו שלא יגעו בו רק שומרי שבת, חרדים ושומרי תורה ומצוות. מבין ההמון בוקע לו דרך איש אחד בעזרת מרפקיו. הוא מתעקש לשאת קצת על כתפיו את הארון, מכיון שלא הכרתיו, חפצתי לעצרו, אבל אני נרתע לאחורי, כשאני שומע את תחנוניו: אשתי חולה, תנו לי לשאת את ארון הצדיק, רק באופן זה יעזור לי ה'. רק אם הצדיק יתפלל בעדה. העמדתיו בתור על ידי. קומתו השחוחה מדאגות ועמל, כאילו התיישרה והועלתה, גם היא. אין עוד מן הצורך לשאול אותו: על כמה מתרי"ג מצוות הוא שומר. ראוי הוא שישא את הארון, כי אמונתו הנלהבת שקולה, אולי, כלמדנותם ואדיקותם של אחרים. צועדים אנו בעקבות הארון, כשאנו אומרים את הפסוק בתהילים "צדק לפניו יהלך". כי באמת הצדק שם לדרך פעמיו לפני הצדיק משטפנשט, הצדק שהוא היה מייצגיו בין חסידיו. וברדת גופו הטהור באדמה הקדושה עתיקת היומין, אדמה זו הספוגה משנות אלפים חזון הצדק של הנביאים תהיה להן "עלייה" עלייה לשמים, למען לשאת לפני כסא הכבוד את אותו הר של פתקאות מלאות סבל ותלאות של צרכי עמך המרובין. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.