מנחם היה "אלטערר בחור", שכבר הפך לשם דבר בישיבה. הוא לא היה מבוגר מידי בגילו, אבל עצם היותו הבחור המבוגר בישיבה שטרם זכה להקים את ביתו, כבר הקנה לו את התואר הלא בהכרח מחמיא.
הדבר העיק על לבו וגרם לו למועקה נפשית גדולה.
באחת משיחותיו עם ראש הישיבה, שוחחו השניים על מעלת התפילה וכוחן של דמעות. מנחם נבוך מעט וסיפר לראש הישיבה, כי למרות המועקה הגדולה, הוא לא מרגיש שתפילתו שגורה בפיו או שהיא בוקעת באמת ממעמקי ליבו, כאילו מחסום עומד בדרכו.
ראש הישיבה שמע והבין, ולאחר מכן המליץ למנחם לנסוע לנחלת יצחק, לציונו של הצדיק משטפנשט. "שם במקום הזה, נפתח מעיין הדמעות של אלפי יהודים. אולי גם אתה תזכה שכוחו של הצדיק ישפיע על תפילתך".
מנחם לא היסס ומיהר לעלות לנחלת יצחק. ופתאום, שם אירע דבר הפלא. בעמדו שם מול הציון הקדוש, קרה דבר שלא אירע מעולם: מנחם הרגיש את עיניו מתלחלחות. כאילו נפלה באחת החומה שגבהה בליבו.
זאת היתה הפעם הראשונה שהוא התפלל מעומק הלב. הוא עצם את עיניו והפציר בצדיק שימליץ טוב עבורו, שיבנה ביתו בקרוב.
שעה ארוכה הוא עמד שם והתקשה להיפרד, התקשה להתנתק מהחוויה המיוחדת.
בשובו לישיבה הוא מיהר להיכנס לחדרו של ראש הישיבה ולהשיח לו את דבר הפלא. וכשהתקשר השדכן והעניינים החלו להתגלגל במהירות עד לשבירת הצלחת בשעטו"מ, מנחם כבר לא התפלא, הלא דבר פשוט הוא. כוחו של הצדיק שהצליח להמיס את ליבו לב האבן, הצליח גם להחיש את ישועתו.
