הגאון רבי שמחה יונה האלין זצ"ל, נולד בשנת תרי"ד באודעס לאביו מוה"ר חיים אריה, שמוצאו מפולין, מגזע ה"תוספות יום טוב", המיוחס דור אחר דור לרבינו גרשום מאור הגולה ולמעלה בקודש.
בהיותו כבן י"ב שנים נפטר עליו אביו הגדול בהותירו אותו יתום מאב, אך הילד שמחה יונה לא נפל ברוחו, והתחזק בלימוד התורה ובדרכי החסידות ועבודת ה'.
למעלה משישים שנה לאחר הסתלקות אביו הגדול, הוציא לאור את הכתבים שהשאיר אחריו ובהם דרושים ופירושים על התורה ומאמרי חז"ל, הדברים נדפסו כחלק "תורת חיים" מספריו "קול שמחה", ובהקדמה הוא מעיד כי הדברים הללו הללו הינם בבחינת שארית הפליטה וכי לאביו זצ"ל היו שם ויד בקבלה ובחכמה, בינה ודעת.
בתוך ספריו מזכיר הרב המחבר את שני אחיו: אחיו המו"מ ר' ישכר דוב היושב באמריקה, מוזכר לטובה על כך ששלח לו מעות לעזר בהדפסת ספריו; ואחיו ר' משה, עליו כותב רבי שמחה יונה בסוף ספרו "קול שמחה" – דברי חכמים וחידותם, כי ביום א' דראש השנה תרע"ו, יצאה נשמתו בטהרה בבית-המדרש בעת התפילה, ולא השאיר אחריו בן או בת, והמחבר מקדיש צדקה לטובת נשמתו.
באותה תקופה, זכה לראות בעיניו שלושה מכתבים כתבי ידי קדושים זי"ע:
א, מכתב כתב יד קודש של הבעש"ט זי"ע, שכתב לתלמידו הקדוש והטהור בעל ה"תולדות יעקב יוסף" זי"ע;
ב, מכתב שכתב כ"ק הרה"ק רמ"מ מפרימישלאן זי"ע אל מרן הבעל שם טוב זי״ע;
ג, מכתב שכתב הרה"ק רבי לייב שרה'ס זי"ע להרה"ק ר' דובער מגיד מישרים מראווני זי"ע [המגיד ממעזריטש].
המכתבים שנתפסו בעת מאסר הרה"ק מרוז'ין
וכך כותב על כך רבי שמחה יונה זצ"ל על מכתבים אלו, המובאים בסוף ספרו "קול שמחה": "ב"ה קריאת המכתבים הקדושים האלו עשו רושם גדול בליבי, ויהי רצון מבעל הרחמים והרצון, כאשר זכיתי לראות בעיני כתב יד קודשם בעוה"ז, כך אזכה לראות פני קודשם בעולם הבא. כתבים אלו היו טמונים וגנוזים אצל אדמו"ר הקדוש והטהור רבי ישראל מריזשין זי״ע.
ובעת שנתפס הקדוש, כידוע, נתפסו גם המכתבים האלו ונשארו בגנזי המלך, וכעת על ידי סיבות שונות נתגלגלו לבוא. והעתקתים אות באות לידי ישראל, והמה עדיין חתומים בחותם 'גאבערנאטיר' לזכות בהם את הרבים, כי מקום הניחו לי שכבר נדפסו בשנת תרפ"ג ל"ג מכתבים קדושים מהנ״ל, ושלושה מכתבים אלו לא ראה המדפיס.
זובח תודה יכבדנני
בהיותו נמנה על משפחת רבנים ושובי"ם, למד רבי שמחה יונה את מלאכת השחיטה וקנה לו שם טוב באומנות זו. במהלך השנים העמיק חקר בעניינים אלו והוציא לאור את ספריו "קול שמחה" בענייני שחיטה.
בשנת תרל"ח, בהיותו כבן כ"ד שנים, התמנה כשו"ב בק"ק וואלנטירין שבבסרביה רומניה, תפקיד אותו מילא במשך עשרות שנים כשהוא הופך ל'יחיד מומחה' בעניין ומוסר את נפשו על טהרת השחיטה.
מכבד את ה' מגרונו
כנהוג בימים ההם, היו ממנים את השו"ב גם לחזן. רבי שמחה יונה שימש שנים רבות כבעל-תפילה בימים-הנוראים, והיה מיטיב לעורר את לב המתפללים.
הוא נהג להתפלל בהתלהבות ובכל הכוח, כשנכדיו עומדים סביבו ומתפללים ומסייעים לו בנוסח התפילות.
בדרכי החסידות והנהגותיהם
רבי שמחה יונה היה קשור בכל נימי נפשו לתורת הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים. בריש כל ספריו מביא המחבר מאמר הנובע ממקור קדוש מרנא הבעל שם טוב זי"ע. בשנת תרע"ב, בהיות לו עת צרה, נסע לטאבריטש להשתטח על קברי תלמידי הבעל שם טוב.
כנהוג בחוגי השו"בים מחצרות החסידים, שימש הספר "שמלה חדשה" כמקור עיקרי ויחידי לחזור בו כל דיני השחיטה ובדיקה. רבי שמחה יונה נהג אף הוא כן, ואף בנה את סדר השו"ת בספריו על פי סדר ה"שמלה חדשה". במקומות מסויימים שיש שינוי קל מהסדר של ה"שמלה חדשה", הוא כותב: "מה שכתב כאן ב'שמלה חדשה' כבר כתבתי לעיל וכדומה". כמו כן הוא מיישב קושיות ותמיהות של כמה אחרונים על ה"שמלה חדשה", וכותב: "ולפי זה וודאי נכונים דברי מרן השמלה חדשה".
בסעודות שבת-קודש שערך בביתו, היה נוהג לספר בסילודין סיפורי צדיקים מהבעש"ט הקדוש ותלמידיו. בספרו "תורת חיים" הוא מביא גם דרושים ומאמרים מתלמידי הבעש"ט ומעשה נפלא מהרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז זי"ע בעת ששבת אצל הרה"ק רבי לוי יצחק זי"ע בבארדיטשוב. כמה פעמים הוא מביא בספרו הנהגות בענייני שו"ב שתיקן הרה"ק מאפטא זי"ע, ובספרו "דברי חכמים וחידותם" הוא מביא תשובה ארוכה מהרה"ק רבי שניאור זלמן זי"ע בעל התניא, והוא מבאר שם את דבריו אחת לאחת.
ברבנות וואלאנטירין שבבסרביה הרומנית
לאחר עשרות שנים בהן שימש כשו"ב, רצו בני קהילת וואלאנטירין למנותו עליהם כרב, אולם בענוותנותו כי רבה סירב למינוי הרשמי לכך. אולם בני הקהילה שהעריכו את דמותו וקיבלו דעתו, היו מתייעצים איתו ושואלים אותו רבות בהלכה, ומינו אותו עליהם כרב ומו"צ. בתפקידו זה היה מוכיח את צעירי העיירה לבל ינטו אחרי משאות שווא ומדוחים.
פעם אמר להם בדרך של תוכחת מסותרת וחיבה מגולה: "היזהרו לילך בדרך התורה, שאם לאו, הרי לא תבואו אלי לשואלני כהלכה, ומה אעשה בתפקידי כמו"ץ?!"…
כמו כן המשיך לדאוג לענייני טהרת השחיטה וקיום הלכותיה בדקדוק, הוכיח תוכחות ותיקן תקנות לשמירת גדרי הקדושה והטהרה.
הסתלקותו הפלאית
רבי שמחה יונה נסתלק מהעולם בין כסה לעשור, בליל שבת-שובה, ה' תשרי תרצ"א, בהיותו בן ע"ו שנים. ומסופר כי בערב שבת שובה תרצ"א, ביקש לסעוד את סעודות השבת יחד עם כל בני המשפחה בבית בנו ר' חיים אריה. בערב שבת קרא לכלתו מרת מרים, אלמנת בנו ר' יהודא יצחק, ואמר לה כי לאחר פטירתו מן העולם הוא מוסר לה את חלקו בטחנת הקמח. את תפילת מעלי שבתא התפלל כמנהגו בכל כוחו, ואחר כך ישב לקיים את מצוות סעודת שבת בצוותא עם כל בני המשפחה. במהלך הסעודה ניגש אל חלון הבית ואמר 'גאט איז אמת', 'גאט איז אמת', כשהוא נפרד מהשמים והארץ. לאחר הסעודה שכב לנוח ואמר שאינו חש בטוב, ושנה שוב ושוב פעמים רבות על המשפט 'גאט איז אמת', עד שיצאה נשמתו באמת. הלווייתו התקיימה ביום ראשון בהשתתפות כל בני העיירה, שחיבבוהו מאד, ונטמן בשם טוב בבית-החיים בוואלאנטירין ברומניה.
וכך כתב עליו לאחר פטירתו הרב יוסף שמעון פאללאק בירחון התורני 'בית ועד לחכמים' (חשוון תרצ"א):
"אחד מבני חבורה איננו, בליל שבת שובה נפטר הרה"ג המפורסם בצדקתו, זקן שקנה חכמה מו"ה שמחה יונה בן פייגא עדיע זצ"ל שו"ב ומו"ץ דעיר וואלאנטירין (בסרביה) בן ע"ו שנה. – כפי שמודיע אותנו חבר המערכת משם, התפלל הנפטר בליל שבת עוד בכל כחו וקיים עוד מצות סעודת שבת, ואחר גמר הסעודה נתעלף ושנה פעמים אין מספר 'גאט איז אמת' 'גאט איז אמת' 'גאט איז אמת' ויצאה נשמתו באמת".
מצבתו חיה וקיימת
במלחמת העולם השניה ברח נכדו של רבי שמחה יונה לרוסיה, ונשאר שם מאחורי 'מסך הברזל' המסוגר. חבל בסרביה-רומניה, בו שכנה העיירה וואלאנטירין, נכבש בשנת תש"ה ע"י הצבא הסובייטי וסופח לברית-המועצות.
כעבור כארבעים וארבע שנה, כשחזר הנכד לוואלאנטירין לחפש את הציון של זקינו, חזה בדבר פלא: בעוד כל בית-החיים הוותיק הוחרב בידי הרשעים, נשארה על עומדה מצבת זקינו הגאון רבי שמחה יונה זצ"ל, שהייתה מצבה רבנית גבוהה, כשידי הזדים לא נגעו בה והיא ניצבת ועומדת באמצע השממה.
מיד החל הנכד בפעולות להצלת הציון, בשיתוף עם קרוביו שבארה"ק. בלית ברירה אחרת הוחלט להעביר את ארונו משם, כשבני משפחתו שולחים אליו מעות מארץ ישראל לסיוע בהוצאות העברת הארון והקבורה. אמנם הדבר היה כרוך במסירות-נפש, כיוון שהמחוז היה תחת השלטון הסובייטי העוין, אך חפץ ה' הצליח בידו ובחודש תשרי תשל"ה הועבר הארון לבית-חיים שמור, אך בלתי ידוע היכן הוא, עד היום.
וכך נכתב על המצבה:
פ. נ.
ומצא מנוחת עולם, ביום א כז' תשרי תשל"ה,
איש הישר המופלג בתורה ויראה, בעל מחבר ספרי קול שמחה,
מוהר"ר שמחה יונה ב"ר חיים אריה,
שו"ב באמונה בק"ק ואלאנטירן.
שבק לן חיי שבת תשובה תרצ"א
בעיר ואלאנטירן.
ת.נ.צ.ב.ה.