הכביש היה ריק. יצחק סחט את דוושת הגז והאיץ את מהירות הרכב, כדי לנצל את המצב ולהספיק להגיע בזמן הביתה.
מרחוק הוא רואה משאית מזדחלת לה לאיטה בצד הכביש ולכן עבר לנתיב השמאלי של הכביש הדו-מסלולי כדי שיוכל להמשיך במהירות בה הוא נמצא. אבל אז לחרדתו הוא מבחין בדבר נורא.
נהג המשאית חסר האחריות, החליט ללא כל הודעה מוקדמת לבצע פניית פרסה לנתיב הנגדי. בלי לאותת, בלי לבדוק את הכביש, בלי כלום. כך פשוט להסתובב לרוחב הכביש.
יצחק לחץ בחוזקה על דוושת הבלמים אבל באותו שבריר שניה הבין שהמצב אבוד. הוא לא יספיק לבלום וגם אין לו לאן לברוח, המשאית תפסה את כל רוחב הכביש.
עיניו נפערו לרווחה בבעתה בשתי השניות שנותרו עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
הוא שמע 'בום' חזק, ומאז אינו זוכר דבר.
הוא התעורר בבית חולים, מגובס מכף רגל ועד ראש ועד בכלל. דקות ארוכות עברו עד שהוא עיכל היכן הוא נמצא. רק אחרי שהתאושש מעט, הוא הבין מדברי הרופאים ומדברי משפחתו, שיש לו נס גדול שהוא בכלל נשאר בחיים.
הבשורה הפחות טובה בפיהם היתה, שכרגע הרופאים מתקשים להאמין שהוא יוכל לעמוד שוב על הרגליים. הם התחילו לדבר עם בני המשפחה על כסא גלגלים על בניית מעלית בבית ועל חיים חדשים של התמודדות.
אבל יצחק לא הסכים להשלים עם הרעיון. הוא ידע שיש משהו יותר חזק מהרופאים.
הוא ביקש מידיד קרוב שיקח אותו ברכב לגבעתיים, ביום חמישי בערב.
שם על יד הציון הקדוש של הצדיק משטפנשט, הוא נשבר בפעם הראשונה. שם הוא החל לבכות כילד ולבקש מהצדיק: אנא, הרופאים אומרים משהו, אבל כולנו יודעים שהם לא הקובעים…
שעות ארוכות הוא נותר שם כשידידו ממתין בסבלנות. הוא חוזר ומבקש, חוזר ובוכה וחוזר ומפציר.
והבלתי ייאמן אכן קרה.
אבל אם תשאלו את יצחק – זה לא בלתי ייאמן, זה ייאמן בהחלט.
שני רגליו הפעילות והבריאות הן שני עדים המוכיחים את כוחו של הצדיק!