פרשת וירא שנת תשכ"ד היתה השבת האחרונה שמרן הגה"צ מוהר"ש טוביאס זצ"ל אבד"ק פיאטרא ניאמץ שבת במחיצת בני קהילתו ברומניה בטרם עלותו לארץ הקודש.
'גריבאלדי-שול', בית הכנסת המרכזי שבפיאטרא ניאמץ כבר חרב. התפילות התנהלו ב'קלאזל'. אותה שבת התאספו כל יהודי העיר, להתענג בפעם האחרונה מתפילותיו המעוררות של רבם הגדול והבלתי נשכח.
בין תפילת השחר לקריאת התורה לפני אתה הראת עלה הרב זצ"ל עטוף טלית, אל פני ארון הקודש לשאת את מילות הפרידה מקהילתו הכל – כך אהובה:
שנים של דאיה רוחנית, רוחשות להט קנאיי ושופעות חמלה וחנינה. תקופה רבת – הוד באה לסיומה. שעת נעילה… יציאת צדיק מן העיר כמוה כיציאת נשמה. בית הכנסת גדוש התרגשות, את המתח ניתן היה למשש בקצות האצבעות. הקהל דרוך למוצא פיו, נשמר לא להחמיץ אף הגה. בקול חלוש, מתחיל הרב זצ"ל לגולל את סיפורה של אותה אלמנה בודדה מהפטרת השבוע. אשה אחת מבני הנביאים והנושה בא לקחת את שני ילדיה הפעוטים לו לעבדים. והקול הולך וגובר, המילים הולכות ומתעצמות, ויאמר אליה אלישע: מה אעשה לך? הגידי לי, מה יש לך בבית? ותאמר: אין לשפחתך כול בבית, כי אם אסוך שמן.
בקולו ההולך וגובר דרש מרן זצ"ל בהקשר לקהילה שלו ולפרידה ממנה כדברי סיכום על שושלת אבותיו שכיהנו ברבנות פיאטרא ניאמץ בחבל מולדובא היא ה'רגאט' שברומניה מזה כמאה שנות תורה והוראה חסד וחסידות, מה יש לך בבית? רעם בקולו, מהי הירושה הגשמית שאנו מותירים כאן בעירנו? כמה פריטי יודאיקה אספנו? כמה כבוד רכשנו? בסיכום כשלושים שנות רבנותו ובסיכום כמאה שנות רבנות אבותיו פה בפיאטרא.
התשובה אחת וברורה: אין כול בבית! מכל חפצי הזמן, מכל תענוגות שעה – כלום. לא כסף, לא כבוד, לא יוקרה, כי אם אסוך שמן של תורה, שמן של טהרה, כי נר מצוה ותורה אור.
קולו של הרב טוביאס הדהד בחלל בית הכנסת ההומה מכל בני העיר הנרגשים.
והרב טוביאס המשיך ופנה בקריאה לבני הקהילה הנותרים בגלות.
מהרו שאלו כלים מאת הקב"ה, כדי שיהיה במה לצקת את הירושה הרוחנית הגדולה, שלא תלך אף טיפה לאיבוד חלילה. בקשו מאת בורא העולם את כוחות הגוף והנפש ואת הכשרונות, כי יש צורך בכלים בכדי לזכות בברכה. מהרו שאלו כלים כדי שלא יפסק השמן ולא יכבה נרכם לעולם ועד.
מובטחים אנו שקרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת. חזקה על תפילה אמיתית היוצאת מעומק הלב, שאינה חוזרת ריקם. בעזרת ה' נאצור בתוכנו את אותה מורשת הרוחנית שאנו מותירים כאן. נאגור את השמן, ננצור את השלהבת ונמשיך לשאת את הלפיד עד שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו, אמן.