רומניה. התרגשות עצומה בקרב שוחרי חסידות בית רוזין ושטפנשט עם הוודע הבשורה המרנינה כי מעל מנין יהודים זכו לפקוד את ציון קדשו של מרן הרה"ק רבי מנחם נחום משטפנשט ביום ההילולא קדישא – י"ד כסלו תשפ"א, וזאת לאחר ששערי רומניה סגורים ומסוגרים מאז פרוץ המגיפה הנוראה לפני כעשרה חודשים אין יוצא ואין בא.

עם שחר הילולת האדמו"ר הראשון משטפנשט, יום שני – י"ד כסלו תשפ"א, נכנסה הקבוצה הראשונה לרומניה מאז פרוץ מגיפת קורונה, שכללה את רבני שטפנשט בראשות הרב אברהם יעקב סלמון שליט"א רב קהילת שטפנשט ויו"ר האגודה למקומות הקדושים ברומניה לצד מתי מעט שהגיעו מארה"ב מאנגליה ופולין.

במהלך יום ההילולא נערכו תפילות רבים בציון בעל ההילולא ביאס רומניה למען חסידי ואוהדי בית שטפנשט וכל עמך בית ישראל ששלחו פתקי דרחמי דרך מוקד הישועות שפורסם לטובת המוני המבקשים להזכר בציון הקודש ביום ההיללוא להיוושע בדבר ישועה ורחמים.

בית ה'אגודה למקומות הקדושים ברומניה' שהיה סגור מזה קרוב לשנה מאז המסע האחרון שנערך במסגרת סיום הסיומים לציון מעמד סיום השס שנערך בעיר שאץ בחודש שבט תש"פ, פתח את שעריו מחדש והכנסת אורחים פעלה במהלך כל יממת ההילולא לטובת העולים לציון הקדוש ומתי מעט מתושבי המקום והאזור כולו.

תוכן דברי הרבנים במהלך יום ההילולא:

אור לי"ד כסלו תשפ"א

הילולת הרה"ק אדמו"ר הזקן משטפנשט זי"ע

משולב עם סיום מסכת עירובין והתחלת מסכת פסחים בסדר הדף היומי

הרה"ג אברהם יעקב סלמון שליט"א רב קהל שטפנשט

השפעות ההילולא מארץ ישראל

ברשות כבוד הגאונים הצדיקים שליט"א שבאו לפאר את המעמד לכבוד הילולת הרה"ק משטפנשט, כ"ק אדמו"ר מנדבורנא שליט"א על ישראל הדרתו בעי"ת ביתר ת"ו, דודי הגה"צ הרב טוביאס שליט"א, פע"ח הרה"צ מו"ה ר' יוסף בריאר שליט"א בנו בכורו של כ"ק אדמו"ר מבאיאן שליט"א, והרי זה לנו לכבוד מיוחד שאנו זוכים לכבד את שמו, שנקרא על שם זקנו הגה"ח ר' יוסף ברייאר זצ"ל רבה האחרון של העיר שטפנשט, רבני בית המדרש וכל קהל הקודש.

נאספנו כאן לכבוד יומא דהילולא של אדמו"ר הזקן משטפנשט, זה קרוב לעשר שנה שזכינו לחדש את העליה לציון הקדוש שבעיר יאסי ברומניא, ובכל שנה זכינו ונסעו לשם מאות יהודים, כפי מה שהיה בימיו של בנו ממלא מקומו הרה"ק רבינו הרא"מ משטפנשט, שהיה נוסע מדי שנה בשנה להשתטח על ציון אביו הק' בראש קהל אלפי החסידים, קרוב לשבעים שנה, וידוע מה שהתבטא הרה"ק מרימניץ זיע"א ששמע ממנו אומר שאת הקוויטלאך הקשים הרי הוא לוקח עמו לציון אביו הק', ושם הוא פועל הישועות.

אבל השנה שנשתנו סדרי עולם, ודרכי ציון אבלות ומושבתות, אנו נמצאים כאן בארץ ישראל, ועורכים סעודת הילולא בעיר בני ברק בבית הכנסת על שם רבוה"ק משטפנשט, אין אנו זוכים להשתטח על הציון הקדוש כמידי שנה בשנה ברוב עם, נתפלל שהמשלחת שיוצאת הערב לרומניה תזכה להכנס לרומניה ולפקוד מחר ביום ההילולא קדישא את ציון המצוינת ביאס.

על הפסוק שקראנו בשבת בפרשת ויצא 'וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ), כתב בספה"ק דגל מחנה אפרים, 'הנה רבים תמהו על ענין לאכול וללבוש, בודאי ידוע מזה שלחם אוכלים ובגד מלבישים', וכתב לבאר, שיש בזה רמז נפלא, על דרך שאמר הרב ר' פנחס מקוריץ זי"ע על הפסוק (מ"א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו, שהוא רמז כי ידוע שדוד הוא תורה שבעל פה, וכשאין בה התחדשות התורה בכל יום ובכל עת, רק שעוסק בדברים ישנים, אף על פי שבכל פעם מלביש אותם הדברים בלבושים אחרים, פעמים בגמרא זו ופעמים הוא מלביש אותם בגמרא אחרת ובפסוק אחר, וזהו ויכסוהו בבגדים, ועל כל זה ולא ייחם לו, היינו שאין לו התלהבות מזה, כיון שתוכן דברים ישנים הם, אף על פי שהלבוש משתנה, רק עיקר הוא שיהיו חדשים לבקרים וכמאמרם ז"ל (פסיקתא זוטא ו', ו') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ומבאר הדגל שזהו מה שרמז יעקב אבינו ע"ה, שהוא היה התורה כולה, אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך, היינו בענין התורה הנקרא דרך, אשר אנכי הולך עליה, שהוא היה סוד כל התורה, ונתן לי לחם לאכול, היינו שיהיו בעיני כחדשים תמיד לחדש בכל יום דברים, ויהיה לי תאוה והתלהבות מזה כמו איש הרעב לאכול לחם ורוצה מאוד להחיות את נפשו, וגם בגד ללבוש, היינו שגם הלבוש יהיה גם כן חדשים בכל יום, ויהיה בעיניו ממש להחיות נפשו בתורתו הקדושה מרוב החידושים ורוב תשוקת נפשו אליה, ע"כ דבריו הק'.

וכענין הזה חשבנו לגבי היומא דהילולא שהשנה יש התחדשות באופן עריכת ההילולא, שבכל שנה הרי זה ברוב עם בחוץ לארץ בעיר ציונו הקדוש, והשנה הוא בארץ ישראל בהיכל מוסודתיו בית במדרש על שמו, ברור לנו שעל ידי לימוד אורחותיו של הצדיק כעת בסעודת ההילולא וההתקשרות עם צדיק, ועל ידי מה שנתחזק במשנתו של בעל ההילולא, על ידי כן נתקשר בבעל ההילולא ונקבל ביתר שאת ההשפעות של ההילולא מכאן מכח קדושת ארץ ישראל, שהשנה ההילולא היא כאן.

המסכתות מרמזות כנגד רבוה"ק משטפנשט

היום אנו עורכים בסעודת הילולא גם סיום מסכת עירובין ומתחילים ללמוד מסכת פסחים בסדר הדף היומי בשיעורים שנמסרים מדי יום ביומו בבית מדרשינו, וחשבתי לומר ענין אחד לקשר את המסכתות הללו לרבוה"ק משטפנשט, שכן אדמו"ר הזקן יש לומר שהוא בבחינת עירובין, ואילו בנו הרה"ק אדמו"ר הרא"מ משטפנשט היה בבחינת פסחים, ונבאר, הנה בגמרא עירובין (כא:) אמרו, 'אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', ולבאר מהו השייכות של עירובין ונטילת ידים, ומהו בחינת החכמה שבדבר, ומבארים בספה"ק, שחכמת שלמה הייתה לתקן שני ענינים אלו כאחד, שמצד אחד יהיה האדם מעורב בין הבריות, ומצד שני יהיה בבחינת נטילת ידים, מלשון וינטלם וינשאם, שיהיה מרומם מהכל בנקיון ידים, ללא שום פניות ומכשול, הרי זה חכמה גדולה.

והנה ידועה הנהגתו בקודש של אדמו"ר הזקן, איך שהיה מעורב בין הבריות, שהיה שולח לקרא לאנשי העיר ומוכיח אותם בכמה עניני מוסר, ויש כמה עובדות איך שהיה מדבר בדברי חסידות עם בחורים ואברכים, ועוד יותר כידוע שהרה"ק בעל ההילולא היה נקרא איש החשבונות של אביו מרוז'ין, ויש בזה עובדא שהביא בכתב יד 'מילין סתימין', שכאשר ישבו עדיין בני הרה"ק מרוז'ין זי"ע בעיר פאטיק, שהיתה העיר שלהם, ואז היה רבינו אדמו"ר הזקן הממונה על החשבונות של החצר, ופעם שלח אדמו"ר הזקן מטשורטקוב לקרא למקורבו, ואמר לו, אבקש ממך, בשעה שאחי משטפנשט עורך את החשבונות, שתדבר עמו אודות ענין אחד, ואכן הוא נכנס לרבינו בשעה שישב ועסק בחשבונות החצר, וראה שהוא בהתפשטות הגשמיות ממש ואי אפשר לדבר עמו, ואז הבינו שאין זה חשבונות דעלמא, אלא חשבונות דשמיא, ושב המקורב לאחי רבינו הרה"ק מטשורטקוב ולחש לו מה שראה, שראה איך שה'בוך' פתוח, והוא יושב וראשו מוטה על הכותל בהתפשטות כדרכו, והמתין אחיו כחצי שעה, ואמר לרבינו שתפס אותו שאינו עוסק בחשבונות דעלמא, הרי שגם בעת שעסק בחשבונות ובעניני 'עירובין' היה גם בבחינת 'נטילת ידים' נטול ומופשט מהעולם הזה, זה על קצה המזלג בעל ההילולא בבחינת עירובין.

מסכת פסחים – הצדיק משטפנשט

ואילו מסכת פסחים היא כנגד בנו הרה"ק הרא"מ משטפשנט, שכן במסכת זו לומדים מהקרבן פסח, ואכן אצל הרה"ק ראו עבודתו שהיה כקרבן לה',

וכפי שכתוב בריש פסחים (דף ג:) ליל י"ד בודקין את החמץ אלמא אור אורתא (לילה), ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי, לישנא מעליא הוא דנקט,וכריב"ל דאמר ריב"ל לעולם אל יוצאי אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיותולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ובהמשך, תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה ובדאורייתא וכן בדרבנן וכן במיל דעלמא,

וחסידים אמרו שבעת עריכת שולחנו הטהור בעת 'הדביקות ניגון' שהיה שר היה עושה עליית נשמה, והעיניים לא היו רואים את השחור כי אם הלובן שבהם, באופן שהחסידים והמקורבים חששו כל פעם מחדש שנשמתו פורחת לעילא לבלי שוב, ונתייראו מלגשת אליו, וכן היו מספרים בכל פעם כאשר היה יוצא לעריכת השולחן ושר את ניגון הדבקות, בכל עת חששו שמא תכלה נפשו לה', וכמו כן היה מעיד אחד מגדולי החסידים, הגאון הרב דב בער רבינוביץ זצ"ל הרב דפיאטרא, שהיארצייט שלו חל בי"ב כסלו, שכאשר היה עורך את השולחן, בשעת הקידוש ראו רק את הלובן שבעינים ולא את השחור, שהיה בהתפשטות הגשמיות לגמרי, וחששו שתכלה נפשו.

ועד היום הזה אנו רואים השפעת הצדיק בארץ ישראל וגם ברומניה, איך שהוא משפיע על הרחוקים ועל בני העליה כאחד, וכמו שהיה בחיים חיותו, שבחייו היה מברך את הבא לפניו בכמה תיבות בלבד, וכמעט שלא דיבר.

כשאנו יושבים בהאי שעתא נזכיר את הגה"צ ר' משה וובר ע"ה, שעכשיו הוא באמצע ימי השבעה להסתלקותו, הוא היה תלמיד מובהק של הרה"צ ר' משה בטלן, והיה משתתף מדי שנה בשנה בסעודת ההילולא, והיה מספר סיפורים והנהגות מכלי ראשון, מה ששמע בעצמו מפיו של הרה"צ ר' משה בטלן, שהיה מגדולי חסידי שטפנשט. ואמר בשמו שהתבטא ואמר למה אחרי שטפנשט הוא דבק בהרה"ק רבי אהרן מבעלז כי זה הזכיר לו הכי קרוב ממה שעיניו ראו את תהלוכות והנהגות רבו, הרב זצ"ל סיפר פעם ששמע מרבי משה בטלן שבמדינת רומניה הייתה מפולת כלכלית גדולה שהחלה בשנת 29 והגיעה לשיאה בשנת 33 היא שנת הסתלקותו של הצדיק לחיי עולם הבא ואמרו שכל זמן שהצדיק היה חי הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה והוא בבחינת 'חנינה בני' שכל העולם היה ניזון בזכותו, וזהו ממש כקרבן פסח שאינו נאכל אלא על השובע, וזהו שאמרו כי מפני הרעה נאסף הצדיק כי אחרי הסתלקותו באה רעה לעולם, ויהי רצון שיהיה עליה לנשמתו.

השי"ת יעזור בזכות הצדיק שאנו נאספים לכבוד ההילולא דיליה, שנזכה ללכת בדרכיו ונוושע בישועת עולמים במהרה בימינו, אמן.

פע"ח הרה"צ מו"ה ר' יוסף בנו בכורו של כ"ק אדמו"ר מבאיאן שליט"א

עבודת הצדיקים – לחבר את ישראל לאביהם שבשמים

ברשות הרבנים החשובים, תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה, אמונים אשר נאספו.

פותחין בכבוד אכסניא, האכסניא החשובה של תורה וחסידות, בראשות הרב ר' אברהם יעקב סלומון שליט"א, בנו של הרה"ח ר' יצחק שליט"א, מותיקי חסידי בית רוז'ין, המוסדות המפוארים של תורה ותפילה וחסידות, ומפעלות צדקה וחסד שהקים הרב ר' אברהם יעקב, על שמם ולזכרם הטהור של רבוה"ק משטפנשט זי"ע, והרי זה ודאי שהרי זה להם לנחת רוח גדולה, ואנו מקוים ומתפללים שהצדיקים ימשיכו להשפיע מלמעלה, שהמוסדות הק' יצליחו לשם ולתפארת להגדיל תורה ולהאדירה, ולהרמת קרן התורה והחסידות.

רבוה"ק משטפנשט האירו את העולם כולו, והפיצו תורה ויראת שמים, אמונה ובטחון, קדושה וטהרה, על כל דורם, ואם מותר לפרש מה היה עיקר הנקודה, הבריח התיכון של כל מעשיהם, לחבר בני ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שכתב הרמב"ם בלשונו הידוע שכל אחד מישראל רוצה להיות מישראל, להיות דבוק בהשי"ת ולקיים תורה ומצוות, זהו הרצון הפנימי של כל אחד מישראל, רצוננו לעשות רצונך, אלא שלפעמים מחמת טירדות הזמן ומחמת קושי השעבוד, הרי זה מסתיר ליבו של האדם, שלא יוכל לחזות בנועם ה', שיש מסך המבדיל, ועל ידי כן יתכן שיהיה חלילה הפירוד.

והצדיקים הק', עבודת קדשם כל ימי חייהם היה לפרסם היהדות ולחבר את בני ישראל לאביהם שבשמים, זה היה התכלית הנרצה של עבודת הצדיקים בכל המופתים שפעלו ישועות עבור בני ישראל.

בפסוק נאמר 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו' (ש"ב א, כג), פסוק זה יש לומר על הצדיקים שבחייהם עסקו תמיד לגלות הנקודה הפנימית והאהבה שיש לכל מישראל להשי"ת, שהוא משתוקק להתקרב אל ה', בהראות לה נועם זיוך, והפסוק מסיים ואומר, ובמותם לא נפרדו, שגם לאחר הסתלקותם, כשהם עולים לעולם העליון, גם שם 'לא נפרדו', אלא הרי הם ממשיכים להשפיע על בני ישראל שחלילה לא יהיה הפירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, הצדיקים גם בעולם העליון אינם מסיחים דעת מבני ישראל, והם ממשיכים לפעול עבור בני ישראל ישועות ונחמות.

יעזור השי"ת שזכותו הגדולה והמאירה של בעל ההילולא יגן עלינו ועל כל ישראל, שנוושע בכל משאלות לבבנו לטובה ולברכה, ויחידי הסגולה שזוכים לעלות לציון הקדוש, שיתקבלו תפילותיהם לרחמים ולרצון, ויהיו שלוחים טובים לפעול טוב עבורינו, לנו ולכל ישראל, ונזכה בקרוב לגאולה שלימה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן.

הרב כליפא שליט"א – מגיד השיעור בדף היומי בבית המדרש שטפנשט

במהות ביאור תקנת עירובין

בגמרא עירובין (כא:) אמרו, 'אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר', ולבאר מהו השייכות של עירובין ונטילת ידים, ומהו החכמה שבדבר, עוד יש להבין הפסוקים שהביאו לראיה.

וראיתי שני חכמים שכל אחד מפרש פסוק אחד, וכל אחד בדרך הפוכה מחבירו, ונשתדל ליישב הסתירה שנראה לכאורה בין שני פסוקים אלו.

הגאון ר' שמחה זיסל ברוידא זצ"ל ראש ישיבת חברון שואל בהקדמתו לחידושי המאירי, ידוע ששלמה המלך היה החכם מכל האדם, ואמרו במדרש שהיה חכם אפילו מאדם הראשון ומאברהם אבינו וממשה רבינו, וכתב הרמב"ם שרק מלך המשיח תהיה חכמתו יתירה מחכמתו של שלמה המלך, והנה שלמה המלך שהיה החכם באדם וחיבר משלים הרבה, ואם כן למה דווקא כשתיקן התקנות הללו של עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, מהו המיוחד בתקנות אלו.

ומבאר הרב ברוידא זצ"ל, על הפסוק (איוב כח, כח) 'ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה', אמרו חז"ל (שבת לא:) 'אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן תסתיים', שכן רק יראת שמים הרי זה החכמה המושלמת, ותקנות אלו של עירובין ונטילת ידים, שרשם אחד הוא, יראת שמים טהורה, ומקורה בחכמה, וכמו שמפרש הרמב"ם (פ"א מהלכות עירובין ה"ד) טעם תקנת עירובי חצירות, 'ומפני מה תיקן שלמה דבר זה, כדי שלא יטעו העם ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשווקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין ההוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים, לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, וישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים, שנחשוב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן אף על פי שהכל רשות היחיד', והיינו שעשה גדרים לתורה, כדי שלא יכשלו בהוצאה מרשות לרשות.

ומפרש הרב ברוידא: היראה והדאגה לקיים דבר אחד מן התורה, ולחוש בחרדה שלא יטעו העם, הם שהולידו תקנות אלו של עירובין ונטילת ידים, ששורשם הוא יראת שמים, ומשום כן על תקנה זו יצתה בת קול ואמרה, 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.

והנה בפסוק השני נאמר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר', וראיתי במפרשים בסוף המסכתא ביאור הפסוק, שהפסוק בא לשבח ולפאר חכמתו של שלמה, שמצא תיקון והיתר להוציא בשבת, וכן תיקן נטילת ידים, כדי להקל על מקצת העם, וזה הכוונה בפסוק ואשיבה חרפי דבר, מי הם חרפי, המוקצים שבעם שחרפו את שלמה המלך ואמרו מאי אהני לן רבנן, שמעולם לא התירו לנו דבר, ועל זה יצתה בת קול ואמרה בשבחו של שלמה המלך, שהביא תיקון זה, ובזה סרו תלונות של בני ישראל מן המוקצין שבעם.

ולכאורה שני ביאורים אלו בשני הפסוקים סותרים זה את זה, שהפסוק הראשון בא לומר ששלמה המלך תיקן כמה גדרים וסייגים וחומרות, והפסוק השני בא לומר ששלמה המלך בתקנותיו הקיל על בני ישראל את החיים.

והביאור בזה הוא, הכל תלוי בנו, שלמה המלך בחכמתו לימדו אותנו על ידי תקנותיו יסוד גדול בשלמות האדם, כשאין עירוב חצירות ואין שיתופי מבואות, וחי כל אחד בביתו ואין אחדות בין בני ישראל, אזי יש איסור של הוצאה מבית לחצר ומחצר לחצר, ואסור לטלטל במבוי, אבל כשיש עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כשכל אחד מבני החצר נותן מפתו בבית אחד, נחשבים כולם כמשפחה אחת שגרים בבית אחד, וכאשר יש שיתופי מבואות שכל החצרות נעשים כחצר אחת, וכל העיר נעשים כמשפחה אחת, אזי מותר להוציא מבית לחצר ומחצר לחצר, והכל מותר, שכאשר יש אחוה ושלום וריעות, אזי נעשה החיים יותר קלים.

אבל כיצד באים לידי האחדות, יש בזה רמז בתחילת המסכתא, ששנינו מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט, רמז הדבר, מי שהוא בעל גאוה עד שגאוותו עלתה למעלה מפתחו של היכל, על ידי כן יש לאדם קנאה ושנאה, שכל אחד חושב רק על עצמו, אזי אי אפשר לתקן מבוי זה, ומהו תקנתו, 'ימעט', שישפיל את גאוותו, שעל ידי הענוה אפשר לבא לידי אחדות, ועל ידי האחדות אפשר לתקן הכל.

ואסיים את דברי בסיפור שהיה, הנוגע לעניננו, לפני כמה דורות היה ויכוח בין רב אחד לבין הכומרים מי הוא העם הנבחר, אם בני ישראל או להבדיל הגויים, וויכוח זה נמשך ימים רבים, עד שהחליט המלך לשים קץ לויכוח, וביקש מהרב שיביא הוכחה לדבר שעם ישראל הם העם הנבחר, וכמו שאומרים בתפילה 'אתה בחרתנו מכל העמים וכו' ורוממתנו מכל הלשונות', וביקש הרב מהמלך שיביא עשרה יהודים ועשרה גויים, ויכין שני חדרים, אחד ליהודים ואחד לגויים, ובכל אחד מהחדרים יכין שולחן ועליו סעודה כיד המלך, וליהודים יהיו כל המאכלים כשרים למהדרין.

וכן עשה המלך, עשרה גוים נכנסו לחדר אחד, שם היה שולחן ועליו מטעמים כיד המלך, והתיישבו לאכול, אבל לא היה שם מזלגות לאכול בהם. ואז נכנס המלצר הראשי והודיע, במצות המלך, אין לאכול בידים, וחייבים לאכול רק עם כלים, ואז הכניסו להם מזלגות ארוכות של שני אמות, וניסו הגויים לאכול, וכאשר ניסה כל אחד להכניס המזלג לפיו, פצע את השני, וניסה כל אחד להכניס הכלי לפיו בכמה מיני אופנים, אבל לא עלה הדבר בידם, וכך עבר עליהם זמן מה, עד שנתיאשו ואמרו שאי אפשר לאכול באופן זה.

ואז נכנסו לחדר של היהודים, ושם היה כמו שעשו אצל הגויים, שנכנס המלצר הראשי והודיע, במצות המלך, אין לאכול בידים, וחייבים לאכול רק עם כלים, ואז הכניסו להם מזלגות ארוכות של שני אמות, וניסו היהודים לאכול, והבינו מיד שבאופן זה אי אפשר לאכול, מה עשה כל אחד, הוא תקע את המזלג במאכלו של חבירו היושב מולו, והכניסו לפיו של חבירו היושב מולו, וכך ישב כל אחד והאכיל את השני.

ואמר הרב למלך, זהו החילוק בין ישראל לעמים, שהעמים חושב כל אחד רק על עצמו, ולכן לא העלו בדעתם שאחד יאכיל את השני, ואילו בני ישראל חושבים בראש על השני, 'ואהבת לרעך כמוך', ולכן עלה בראשם פתרון זה.

וזהו הלימוד ממסכתא זו, שעל ידי האחדות זוכים לחיים טובים ומאושרים, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.

כ"ק אדמו"ר מנדבורנא ביתר שליט"א

שגב קדושת הצדיקים

מה נורא המקום הזה, כשאנו נמצאים ביומא דהילולא של אדמו"ר הזקן משטפנשט, בנו של קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע, וידוע שכאשר באים לדבר מקדוש ישראל מרוז'ין צריכים להיות יחיד מומחה, שנוכל לצייר בשפתים אפס קצהו, אבל אין נדרש מאתנו לבא להשיג אפס קצהו, לבאר מי היו הני צדיקי, כי אם לספר מעט ממה שאבותינו ספרו לנו.

שגב קדושת בני הרה"ק מרוז'ין

על בניו של הרה"ק מרוז'ין כבר העיד הרה"ק בעצמו ואמר, זקני הק' המשיך נשמת בנו כמו שיהודי צריך להמשיך נשמה קדושה, ואבי הק' המשיך נשמת בנו כמו שיהודי צריך להמשיך נשמה קדושה, וגם אני המשכתי הנשמות כמו שיהודי צריך להמשיך נשמה קדושה, וכדי לומר דיבור זה צריכים להיות מלאך אלקים בדמות קרוץ מחומר, שהפך את החומר לצורה.

ועל פי דברי קדשו נוכל ליגע בשולי האדרת לומר איזה ביאור, אצל רבקה נאמר (בראשית כד, סה) 'ותקח הצעיף ותתכס', ופירש רש"י, 'ותתכס, לשון ותתפעל, כמו ותקבר ותשבר', ובביאור דברי רש"י ביאר זקני הרה"ק הדבר חיים זי"ע, שכאשר ניגשים לשידוך, צריכים לגשת לדבר כמו ותקבר ותשבר, שיש לגשת לדבר מתוך פחד עצום כמו לאחר מאה ועשרים.

ועל פי זה יש לפרש הנוסח בברכת השבע ברכות, שבתחילה מברכים 'שהכל ברא לכבודו', ופירש רש"י, שהוא ברכה לכבוד הנאספים, והברכה השניה הוא 'יוצר האדם', ולכאורה יש להבין, שהיה מן הראוי להקדים הברכה על היצירה של האדם, ולאחר מכן לברך 'שהכל ברא לכבודו', ואולי יש לפרש הדבר על פי דברי קדשו של הרה"ק מרוז'ין שאמר בשגב קדושת בניו הק', שהנה רש"י הק' מפרש שהרי זה ברכה לכבוד הנאספים, ובפשטות הכוונה לכבוד הנאספים החיים, אבל יש לפרש, שהנה על הצדיקים נאמר 'ויגוע ויאסף את עמיו', הרי שאסיפה שייך לאחר ההסתלקות, כשזוכרים בתחילה שהכל ברא לכבודו, שכאשר ממשיכים את הנשמות, זוכרים שעומדים להמשיך נשמה מעולם הנשמות להמשיך המשך הדורות, הרי זה לכבוד הנאספים, צריכים לזכור את הצדיקים כיצד היה הנהגתם בקודש.

ואז אפשר לברך יוצר האדם, כי כבר הקשו, כיצד שייך לברך יוצר האדם, והלא נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, וכיצד שייך לברך יוצר האדם, והכוונה בזה הוא, על איזה יצירה שייך לברך יוצר האדם, שיהיה נוח לו לאדם שנברא, על ידי מה שיקדים הענין של שהכל ברא לכבודו, לכבוד הנאספים, שזוכרים באסיפה של הצדיקים הנשגבים מקדמת דנא שכבר נסתלקו מן העולם, כיצד היה הנהגתם בקודש להמשיך הנשמות הק', והמחובר לטהור יכול לברך יוצר האדם.

וזה הכוונה בדברי הרה"ק מרוז'ין שאמר בשגב קדושת בניו הק', שהמשיך הנשמות כמו שיהודי צריך להמשיך נשמה קדושה.

הנהגת רבינו בדברי גוזמאות

כשאנו מדברים מבעל ההילולא, אין בכוחינו לדבר משגב קדושתו, מה רבו מעשיו ומה מאד עמקו מחשבותיו, צדקותו ופעולותיו הנשגבים ידועים לכל, וידוע שכלפי פשוטי העם היה נדמה שהוא מדבר מתוך גוזמאות, אבל העיד עליו אחיו הק' אדמו"ר הזקן מסאדיגורא, והיה זה באחת משמחות הנשואין בבית משפחת מרן רבינו הק' מרוז'ין שהתקיימה בסאדיגורא, והיה זה בערב שבת וישבו שם כל האחים הק' מסובים יחדיו, וישב שם ג"כ רבינו משטפנשט ודיבר גוזמאות ו'ווערטליך' כדרכו, בין המסובים היה ג"כ הרה"ק רבי אבי עזרא זליג ממאגלניצא [בנו של ה'שרף' ממוגלינצא זי"ע] חתנו של אדה"ז מסאדיגורה שהיה ידוע בעבודתו בתעניות וסיגופים, ובלבו הרהר אחר הנהגת דודו שהיה תמוה בעיניו, אך לא דיבר מאומה, כשנטה היום להעריב והלכו כולם לביתם להכין עצמם לקראת שבת, הלך הרה"ק מסאדיגורה לביתו בלוית חתנו הנ"ל, באמצע הדרך פונה אל חתנו ואומר לו: בעולם העליון נדחף הרה"ק ה'באר מים חיים' לשמוע הגוזמאות מפיו של הרה"ק מאפטא זי"ע, והבין רבי זעליג'ל שזו תשובה על הרהורי ליבו.

ויש לפרש ענין הגוזמאות, ובאמת שכבר מצאנו בחז"ל תנאים ואמוראים שדברו בלשון גוזמא, ואפשר שבזה השפיעו הבחינה של צדיק גוזר והקב"ה מקיים, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, שהצדיקים על ידי דיבורם השפיעו שפע קודש בעולם, ומשום כן דברו בלשון גוזמא, שבקשו מהשי"ת ברוח נדיבה, לפי שצרכי עמך מרובים.

מעלת העושה נח"ר לנשמת הצדיק

כשאנו עומדים בליל ההילולא, ובודאי שצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואנו זוכים להיות מחוברים לטהור ולקיים רצונו, למלא רצונו כיצד יהיו הכלל ישראל, ועל ידי מעשים אלו מתחברים לצדיק.

וידוע שהצדיקים אין נשארים חייבים לאותם שהם מטיבים עמהם, כל טובה שעושה יהודי בעולם הזה עם הצדיק, גם אם הוא נשמה פחותה, כבר כתב הרבינו בחיי בפרשת תרומה, שבשעה שמדליקים נר עבור נשמת הצדיק, יש אז שמחה עצומה לנשמה, ולכאורה הנשמה שנמצאת בעולם העליון, לשם מה היא צריכה למעשה שעושה אדם בעולם הזה, שהוא דבר גשמי, ומבאר הרבינו בחיי שהנשמה הוא דבר רוחני, וגם האש הוא דבר רוחני, ועל ידי הנר יש התעלות לנשמה, ובזה הוא מאריך לבאר מעשה המנורה, ומזה יש לנו ללמוד, שכאשר עושים פעולה לנשמה, הרי זה טובה לנשמה, והנשמה שמחה בדבר זה, ויש לנו הכח לגרום שמחה והנאה לנשמה, וכאשר עושים ביום ההילולא מעשים טובים ופעולות לכבודו של הצדיק, בודאי שהצדיק מקיים ביומו תתן שכרו, שישפיע עליו בכפל כפלים.

השי"ת יעזור שנזכה שזכותו הגדול יגן בעדנו, ונזכה לקבל כל ההשפעות הק' והרי הצדיקים למעלה יודעים צרכי בני ישראל בעולם הזה, ונזכה לפעול ישועות עבור הכלל ישראל בכלל ובפרט, ברוחניות ובגשמיות, ולקרב את הגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

הגאון ר' יעקב יוסף כהן שליט"א דומ"ץ קהל שטפנשט

מעלת המדברים בחשיבות הצדיק

ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, עקב קוצר הזמן נזכיר בקצירת האומר את נשמתו של הגה"ח ר' משה וובר שנסתלק מאתנו בשבוע הזה, וזכיתי לשמשו מעט, והוא קיבל מהרה"ח ר' משה בטלן ע"ה.

הוא היה אומר בשמו על הפסוק 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו', והיה חוזר בכל שנה בסעודת ההילולא בשם בעל ההילולא לבאר הפסוק 'אז נדברו', שאיש אל רעהו מדברים אודות הצדיקים, 'ויקשב ה", השי"ת שומע את המעשים טובים של הצדיק שהחסידים דברו ביניהם, 'ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה", שמוסיפים לצדיק עוד זכויות לספר הזכרונות, ועל ידי כן הם זוכים לעוד גן עדן, ולפי שאין הצדיק רוצה להשאר חייב לאותם שגרמו לו הטובה, הרי הוא משפיע טובה על 'ולחושבי שמו', על אותם שזוכרים אותו.

ואנו זוכים להיות בבחינה זו של אז נדברו יראי ה'.

יד כס ולב

כשהיה רבינו ביאסי כמה ימים קודם הסתלקותו, אמר אז, שיהודי צריך שיהיו לו שלושה דברים: יד, כיס, ולב. ולאחר פטירתו הובן הרמז, הצדיק משטפנשט הסתלק ביום י"ד בכיסלו….

והביאור בפשטות הוא, האדם צריך שיחיה עבור השני, שיהיה לו יד לשני וליבו יהיה נתון לשני וירוקן את כיסו לשני.

ויהי רצון שגם בעל ההילולא ישפיע עלינו מאוצרותיו הגדולים ברוחניות ובגשמיות.

דברי ברכה מהגה"צ אב"ד דרכי שמואל

נוסיף על הדברים ששמענו מבנו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מבאיאן, וכיהודה ועוד לקרא נביא מדבריו של אדמו"ר הזקן מסאדיגורא זי"ע שאמר קודם הדפסת הספר תפארת ישראל להרה"ק ר' ישראל חריף, שהגאון ר' שלמה קלוגר הפליג בשבחו, והרה"ק ביאר מה הכוונה שפתותיו דובבות בקבר, שידוע שהיה גאון אדיר, וכאשר שהה בבית האסורים חזר בעל פה הארבעה טורים, ואמר שיכול להיות נשמה בגן עדן ותקיים כל התרי"ג מצוות כסדרן, על ידי מה שלומדים בדברי תורתם, ומשום כן זירז את העוסקים בהדפסת הספר, שהרי זה יותר נחוץ מאשר התכריכין למת.

הרה"ק מרוז'ין שלח שלשה מבניו הק' לרומניא כדי שיקרבו את ישראל לאביהם שבשמים, שידוע מה שאמר הרה"ק מאפשטא לבאר מים חיים, שיש שם נשמות גדולות שצריכים להאירם, ובעל ההילולא מסר נפשו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ויהי רצון שיהיה מליץ יושר עבור ישראל, שיהיה זרוע רמה תשבר, וכדברי הרמב"ם, שתכלה מלכות זדון מישראל, ואז יהיה תרוממנה קרנות צדיק, ויהי רצון שכל ישראל יוושעו בזיווגים הגונים ופרנסות טובות ונחת מהבנים, ונזכה לבנים מתמידים בתורה בעלי רוח הקודש, אמן.

הגה"ח ר' יצחק דוד אלתר שליט"א

הרה"ק מרוז'ין היו לו ששה בנים, ואמר שששת בניו הם כנגד ששה סדרי משנה, והיה אומר בעל ההילולא על עצמו, שהרי הוא כנגד סדר נזיקין, ואכן הקפדתו הזיקה הרבה כמו שיש בזה כמה עובדות.

אבל בגמרא שבת (לא.) אמרו, ישועות זה סדר נזיקין, וכנראה שהיה לו כח הישועות.

וכיצד אפשר לזכות לישועות, נפרש ענין אחד ששייך לפרשת ויצא שקראנו בשב"ק, הנה בכל פרשת ויצא אין באמצע שום הפסקה של פרשה פתוחה או סתומה, והלא דבר הוא, מה שאין שום הפסקה באמצע.

והנה בפסוק נאמר (בראשית כט, כ), 'ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה', ופירש רש"י (פסוק יח), שהשבע שנים, הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים, ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים', והנה רש"י היה פשטן, ויש להבין מהו השייכות של הימים אחדים שאמרה רבקה לימים אחדים שנאמר אצל יעקב.

הנה בשמיני עצרת מתפללים תפילת גשם, ומבקשים שנזכה לגשמים בזכות השבעה רועים, ומבקשים שם 'זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים, לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים', ויש להבין מה הכוונה 'כ'נאבק לו שר.

והביאור בזה הוא, יעקב אבינו עבר שתי תקופות במשך ימי חייו, תקופה אחת היה עד שנשא את רחל ולאה, והיה לו אז אח שביקש להרגו, ולקח ממנו את כל רכושו, והיה צריך לרדת למקום הטומאה בביתו של לבן, וכאשר ירד לשם יש לשון במדרש מה אני מובדי שברי מבריי, שהיה לו חשש שיאבד הבטחון בבורא.

והנה כשחזר יעקב מבית לבן, היה לו י"ב שבטים וארבע אמהות, שלם בתורתו בגופו ובממונו, והקב"ה קראו קל, והיה אז במצב עילאי שאין שייך יותר מזה, אבל אצל יעקב אבינו היו שתי התקופות שוות בעיניו שהתקופה של 'טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים', כשלא היה לו מאומה, היה שוה אצלו כתקופה של 'כנאבק לו שר בלול מאש וממים', כשהיה שלם בתורתו בגופו ובממונו, ומשום כן בכל הסדרה אין שום הפסקה, שמאז שהיה בשפל המצב כשביקש לחם לאכול ובגד ללבוש, ועד כשיצא שלם בתורתו בגופו ובממונו, היה הכל ימים אחדים.

שהנה אצל אדם מן השורה כשאחיו מבקש להרגו, בימים הראשונים יהיה לו פחד נורא, ובמשך השנים יורד הפחד, אבל אצל יעקב אבינו היו כל הימים באותו המצב.

והנה אין לנו שום השגה באבות הק' או בצדיקי הדורות, שהיו מורמים מעם, והיה להם דבקות בה' בכל מצב שהוא, אבל כיצד נזכה לשייכות עם האבות, 'תתן אמת ליעקב', על ידי מה שנאחזים בתורה, שלומדים לעילוי נשמתם, זוכים לשייכות עם הצדיקים, ואפשר לקבל מהם טובות וישועות.

זהו זכות גדולה שזוכה הרב סלומון שליט"א שהוא מוסר נפשו להרבות פעלים לטובת נשמת הצדיקים, ויהי רצון שזכות הצדיק יגן הן עבור הלומדים והן עבור התומכים, ויוושעו ישראל בתשועת עולמים, אמן.

הגאון ר' משה ברנסדורפר שליט"א

הושיבו ישיבה על קברו של הצדיק

ברשות כבוד הנאספים לכבוד הילולת הצדיק.

בראשונה נפרש המקור מה שנאספים כאחד ביומא דהילולא של הצדיק, בספה"ק נביאו המקור מה שנאספים לשבת כאחד ביומא דהילולא מדברי רש"י ביבמות (קכב.) שכתב, 'ובתשובת הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי היינו, יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם', ומכאן הסמך מה שנהגו ישראל להתאסף כאחד ביומא דהילולא של הצדיק לסעודת הילולא.

מגלגלין זכות על ידי זכאי, הרה"ח ר' אברהם יעקב סלומון שליט"א, שזכה להקים ישיבה על קברם של צדיקי בית שטפנשט זי"ע, והוא מקים את הישיבה לא רק ביומא דהילולא של הצדיקים, אלא העמיד ישיבות על שמו של רבוה"ק, ישיבות וכוללים ותלמודי תורה ושאר מפעלות הקודש של מוסדות שטפנשט בארץ הקודש ובכל העולם.

וכאשר אנו מזכירים את הכוללים, בכוללים יושבים אברכי משי ועמלים בתורה הק' בכמה מקצועות התורה, והלימוד הוא באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

עיקר הלימוד בכוללים באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא

כתב בספר סוכת שלום, שמה שלומדים תורה ביום השנה של הצדיק, או שמושיבים ישיבה על קברו, עיקר מעלת הלימוד הוא, כשיהיה אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

והנה הלימוד באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, אין הרבה שמחשיבים הענין, שהרבה אברכים כשהם נשאלים מה הם לומדים, הם אומרים שהם לומדים גמרא וכדומה, ונעשה כאילו יש שני תורות, כמו שעשו שיש נגלה ונסתר, כך חילקו את לומדי התורה בין לומדי הגמרא ללומדי שולחן ערוך, ומדמים ששייך לחלק בין הדבקים, אבל עיקר הלימוד צריך שיהיה באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ללמוד מתחילת הגמרא ועד לשולחן ערוך והנושאי כלים.

אחד מהטעמים שיש מי שמחלקים בין הבתרים הוא לפי שיש היום דר הלימוד כשלומדים גמרא שנקרא הלימוד בדרך הישיבות, שם נראה שמפחדים מלימדו הלכה למעשה, ולכן יש מי שנראה לו שאם הוא לומד שולחן ערוך, חסר אצלו הלימוד על פי תורת הישיבות, אבל אין זה אמת, כי עיקר יסוד הלימוד הוא לימוד באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, וצריכים להתחיל הלימוד מהגמרא והראשונים ועד לאחרונים.

אלא שאין כל אחד יודע כיצד ללמוד ענינים אלו, אבל הכלל בלימוד ההלכה הוא, צריכים ללמוד על פי הסדר שהעמיד הבית יוסף, ללמוד הגמרא שמביא הבית יוסף עם דברי הראשונים, לראות כל דבר בפנים, ואז אין צריכים לחפש מה ניתן להרחיב עוד את הלימוד, שעיקר הלימוד יהיה בגמרא ובראשונים שמביא הבית יוסף, ואם הבית יוסף קבע מזה את ההלכה למעשה, הרי שגם אנו צריכים ללמוד באופן זה.

בעל שבט הלוי מביא באחד מספריו מה ששמע מהחזון איש, שכאשר למד טור ובית יוסף הטמין עצמו, כי חשש שמא יאמרו עליו שהוא עם הארץ שאינו לומד גמרא, אבל החזון אשי עצמו אמר שלא יבוש מפני המלעיגים, אלא ילמד באופן שצריכים ללמוד, ללמוד באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

אברכים יקרים, מי שרוצה לגדול בתורה, אין די בללמוד כיצד ללמוד, אלא צריכים ללמוד באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, מהגמרא ועד לדברי גדולי האחרונים, וכך תגדלו בתורה, ואל תתפעלו מהאנשים שאומרים שהעיקר הוא הלימוד בדרך הישיבתי.

אבל האמת הוא שאין אדם לומד אלא באופן שליבו חפץ, ויש מי שנוטה אחר לימוד הלומדות, אבל יש מי שאוהב יותר להרחיב ידיעותיו, וצריך כל אחד להכיר תכונות נפשו, אבל גם מי שאוהב את הלומדות, יראה ללמוד עד להלכה למעשה, וגם מי שאוהב ידיעות, עליו ללמדו הגמרא בעומק, אלא שילמד כל אחד על פי תכונות נפשו.

ועל ענין זה כבר אמר מרנא החתם סופר, מהו הטעם מה שאין תלמידי חכמים בדורינו, הנה בבית המדרש ישבו שני תלמידי חכמים ולמדו, זה בזוית זו וזה בזוית זו, האחד היה למדן גדול, ובמשך זמן חורף למד עמוד אחד בגמרא, וחידש בזה קונטרס שלם של חידושים, ואילו השני הספיק ללמוד בזמן זה כמה וכמה מסכתות, וכאשר באו בסוף הזמן חשב לו הלמדן, מה יהיה בסופי, אימתי אגדל בתורה, ראה חברי שקנה קנין בכמה וכמה מסכתות, ואף שכתבתי חידושי תורה, אבל היכן יהיה ההספק, ומהיום אעשה כחברי, ובזמן זה ישב לו חבירו וליבו בל עמו, שאף שהוא יודע כמה מסכתות, אבל ראה פלוני שחידש קונטרס שלם בסוגיא, ומהיום אעשה כמותו, וכך החליפו שניהם את מהלך לימודם, ושניהם לא הצליחו, שכל אחד צריך להכיר תכונות נפשו, וכך יהיה לימודו.

צריך כל אד לידע מה הם מעלותיו באופן של ויגבה ליבו בדרכי ה', שהנה לפעמים יש אברך שעוסק בתורה ויש לו חידושים נאים, אבל אין הוא כותב החידושים, לפי שחבירו הוא תלמיד חכם גדול, והוא חושש שמא לא יסכים עמו חבירו, ומשום כן הוא מונע עצמו מלגדול בתורה, וזהו טעות גדול, שצריך כל אחד לרשום חידושיו, ולא יתפעל מהשני.

וכבר כתב הפרי מגדים שיש שלש כיתות שמונעים את האדם מלכתוב חידושי תורה, ואחד מהכתות הם תלמידי חכמים שמבטלים דברי חבריהם ואומרים שזה דברי עם הארצות, אבל על האברך לכתוב את חידושיו וסוף האמת לבא.

זהו המעלה הגדולה בכוללי שטפנשט, שלומדים היטיב באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, וזהו דרכו של הרב סלומון שאין הוא מתייחס לכל הלועגים, אלא הרי הוא מקים מוסדות על שמו של הצדיק, וברוך ה' שרואים פירות נאים, ואין לך ישיבה על קברו גדול מזה.

וכתבו בספה"ק שמי שעושה טובה לצדיק, הרי הוא משיב בכפלי כפליים, וגדול מעלת תומכי התורה שמחזיקים את הכוללים, ובודאי שהצדיק שהיה פועל ישועות בקרב הארץ יעמוד לימין כל תומכי התורה, בני חי ומזוני ופרנסה ברווח וזיווגים הגונים ובריאות וכל מילי דמיטב, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו במהרה.

הגה"ח ר' זושא הורביץ שליט"א

אנו נאספים להילולת הצדיק בראשות ידידי וריעי ש"ב הרה"ח ר' אברהם יעקב שליט"א, רב קהל שטפנשט, שמפרסם שמו של הצדיק בעולם, ובכל יום ויום מרבה פעלים עבור הצדיק, ומרבה בגילויים אודות הצדיק, ומפרסם מקום קבורת הצדיקים ומשנתם.

גודל מעלת ההשתטחות בקברי צדיקים

אני מאמין שכל מי שעוקב אחרי מפעלותיו של הרב, ובפרט מי שקורא בקביעות בעלון הנפלא "באר בשדה", הרי הוא רואה שהרב סלומון נוהג לחדש בכל עלון אודות עוד ציון של צדיק שהתגלה וכדומה, אבל יש רבים שתמהים ושואלים, מהו התועלת בדבר זה, וכי אין די במה שכבר יש לנו.

ובהשגחה פרטית מצאתי בפרשת השבוע סיעתא לדרכו, ואשרי לו, בפרשה וישלח נאמר "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לידע מה הכוונה במה שנאמר "עד היום", והביאור בזה הוא, מציבה מעמידים בשביל שלש דברים, איבעית אימא משום דיני טומאה וטהרה, לידע היכן הוא מקום שהטהור בא לידי טומאת מת, איבעית אימא כדי שיהיה מקום תפילה לבא לקרא פרקי תהלים לטובת שוכני העפר, והטעם השלישי הוא לטובת החיים, שיהיה מקום להתפלל עבור החיים לפעול ישועות, והנה אצל רחל אמנו, הרי צדיקים במיתתן קרויים חיים, וביותר בדורינו שאין דיני טומאה וטהרה, שהכל טמאי מתים, אין סיבה לתקן מצבה, ומשום טובה לנפטר, הנה הצדיק שמפיו אנו חיים, ובימי חייו תיקן כל עניניו, הרי שאינו צריך לתהלים לעילוי נשמה, ונשאר רק הטעם השלישי, שיהיה מקום להתפלל עבור החיים לפעול ישועות, וזה הכוונה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", שגם בזמן הגלות כשאין נוהג דיני טומאה וטהרה, שכולנו טמאי מתים, יש ענין במציבה שיהיה מקום תפילה לרבים.

והרב סלומון דואג שבכל יום יהיה תוספת של "היא מצבת קבורת רחל עד היום", שהוא משפץ קברי הצדיקים ומחפש אחר קברי צדיקים שנעלמו מן העין, שיהיה היכן להתפלל, ואשרי מי שנודד למרחקים בניכר לחפש אחר קברי הצדיקים, שיהיה מקומות תפילה, והצדיקים מוקירים טובה לבאים להתפלל על קברם, כידוע.

עניני סעודת יומא דהילולא

אנו עומדים עכשיו ביומא דהילולא של רבינו אדמו"ר הזקן משטפנשט, ולבאר ענין ההילולא, ראיתי בספה"ק ערוגות הבושם שמבאר, שהנה כשסוחר עומד לצאת למרחקים, הרי הוא נאסף עם חבריו לפרידה, ובשעת הפרידה הוא משאיר לידידיו מתנה למזכרת, כדי שיזכרו אותו, ומבאר בערוגות הבושם, שהצדיק ביומא דהילולא דיליה עולה להיכל יותר נעלה, והוא מתרחק יותר מהעולם הזה, ולכן בהאי יומא מזמינים אותו למסיבת פרידה, ובשעת המסיבה בא הצדיק ונותן להם מזכרת.

טייערע אידן! כשנאספים להילולת הצדיק לסעודה, מכריזים בזאת שאנחנו המרעים של הצדיק הקדוש, ובשעת הסעודה הצדיק מעניק לנו מזכרת, והמזכרת הוא דבר נפלא, שהרי בשעת הפרידה מתנשקים, כמה גדל הוא הנשיקה שמעניק הצדיק לכל אחד מאתנו, וזה נשיקה וחיבוק שישאר עמנו עד לשנה הבעל"ט.

ואם ישאל השואל, איזה שייכות יש לנו עם הצדיק הנשגב לומר שאנו חבר מרעיו, מספרים שפעם הגיע אחד להרה"ק הבית ישראל מגור בפורים לתת לו משלוח מנות, ואמר לו הרבי, כדרכו בקודש בדרך של מידת הגבורה, גם זה נעשה ל'רעהו', שהרי משלוח מנות איש לרעהו כתיב, ודיבור זה השפיע על האיש שאכן נעשה בדרגת "רעהו".

והנה גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, בחיי הצדיק קשה עד מאד להחשב כחבר מרעיו של הצדיק, שהרי הצדיק הוא אש אוכלת, גחלת שלהבת, ומי יכול לעמוד בתוך ד' אמותיו, אבל לאחר הסתלקותו, כשיש רק בחינה של ציון, ואין רואים את הגחלת, אז יכול כל אחד להמנות על חבר מרעיו של הצדיק, שעל ידי מה שנאספים כאן, יכול כל אחד לומר, הנני מהמרעים, הבה לי ישועות למזכרת.

הרה"ק ר' מאיר בנו של הבאבא סאלי אמר, מה הכוונה גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, לפי ש'גדולים צדיקים במיתתם', שבמיתתם מתו רק פעם אחת, אבל בחייהם, המיתו עצמם הרבה פעמים עבור בני ישראל.

זהו מעלת הצדיקים, שהיו מוסרים נפשם עבור בני ישראל, ועכשיו אנו יכולים לזכות לישועות.

עוד מעלה יש במה שהרב סלומון מגלה קברי הצדיקים, והוא על פי מה שמביא הרב גשטטנר, שהיום הוא יומא דהילולא דיליה, שהנה פ"ך בגימטריא ק', וזה גם הגימטריא של כ"ף, והגימטריא של מיכא"ל הוא ק"א, והנה הס"מ נקרא שר השכחה, ונאמר בפרשתן שהס"מ נגע בכף ירך יעקב, שביקש לפגוע ביעקב אבינו על ידי השכחה, להשכיח את הצדיקים, וכיצד הוא הזכרון, על ידי פ"ך אחד, וזהו הענין של אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, ק"א זהו שם הזכרון, והנה היוונים בקשו להשכיחם תורתך, ומצאנו שחז"ל תקנו הענין של מאה ברכות כנגד המגיפה, כדי לחבר מאה יחודים ליחודו של עולם, שלא יהיה שכחה.

רבינו נהג לשתות לשתות לחיים אחר קידוש לבנה , יסופר שפעם אחת אחר קידוש לבנה התיישבו החסידים ובראשם מרן אדמו"ר רבי מנחם נחום משטפנשט זי"ע, וציוה להביא צלוחית יין מהמרתף, והחל למזוג לכל אחד בכוסו בשפע רב. וראה איזה פלא, צינור הברכה נתלבשה בדמות הצלוחית שהחלה נובעת בלא הרף לכל אחד בכוסו, ועדיין הצלוחית לא התרוקנה, החסידים דממו מהתפעלות וליבא לפומא לא גליא ולא הוציאו בשפתותיהם את מה שעיניהם רואות. עד שקם אחד שלא יכול לעצור בעצמו והחל להצביע בידו על הצלוחית ועל הפלא הגדול שרואים עיניהם, ומיד פסק היין והצלוחית התרוקנה. סיפר הרבי: המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע לא היה יכול מטבעו לסבול רעמים, והיתה תקופה די ארוכה שרעמים לא נשמעו במחוז מעזריטש, ובתחילה אף אחד לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת, עד שנודע שבערים סביבות מעזריטש נשמעו רעמים ורק במזריטש לא, ומתוך כך החלו להתלחש ולדבר מזה, ומאז חזרו הרעמים, וסיים הרבי: בשביל מה היו צריכים האנשים במזריטש לדבר מזה, ובשביל מה היה צריך היהודי כאן לדבר…