הם היו זוג צעיר. הורים מאושרים לתינוקת חמודה. לידה רגילה, משקל תקין, לחיים אדומות ועיניים ערניות. לא היו מאושרים מהם. שניהם עבדו קשה כדי להתפרנס, לממן את הטיטולים והמטרנה, של התינוקת שמילאה את חייהם והיתה כל עולמם. הם לא יכלו לבקש יותר מזה.
אבל בלילה לא בהיר אחד הכל התהפך.
זה התחיל בשיעול טורדני מכיוון מיטת התינוקת, והמשיך בחרחורים שנשמעו ממש לא טוב. הם ניסו להרים אותה, להפוך מהבטן לגב, לתת לה לאכול, לשתות, למדוד חום, אבל החרחורים גברו מרגע לרגע. התינוקת התקשתה לנשום.
אין דבר יותר מדכא מחדר מיון באישון לילה. השעון שם לא קיים, החיים שם הם מעל לזמן.
הם ישבו שם עם תינוקת מחרחרת והמתינו שהאחות תקרא להם. בחוץ הבוקר כבר עלה כשסוף סוף נכנס הרופא ובידיו הבדיקות. פניו לא בישרו טובות.
הם נשארו לאשפוז, והרופאים הסבירו להם על חשש מקורונה בשילוב עם חיידק נדיר עם שם ארוך ומסובך שהתנחל לתינוקת שלהם בתוך הריאות.
מה אפשר לעשות? הם שואלים.
והרופאים משתעלים מעט לפני שהם עונים: לא הרבה… אנחנו ננסה לעשות מה שאפשר, אבל זה קורונה וזה גם חיידק אלים. כדאי שתתכוננו לכל תרחיש…
הם יצאו מהחדר והביטו בחלון. היה נדמה שהשמים נופלים עליהם. התינוקת שהיתה כל עולמם שוכבת במיטה מחוברת לצינורות והרופאים גם לא ממש מעודדים… מה עושים?
מאוחר יותר הגיעה הסבתא לבקר. וכמו בדרך אגב היא מספרת להם על התפילה ההמונית הנערכת על ציון הצדיק משטפנשט בכל ליל שישי (חמישי בערב), אולי כדאי להם לנסות.
הם מנסים.
עובר שבוע, חולפים שבועיים, הם שוב באים למעמד הגדול ביום חמישי. הפעם, כדי להגיד תודה.
הצילומים יצאו נקיים, הרופאים מופתעים, התינוקת נושמת בשלווה ובלי הפרעות.
ומאז הם כאן, כמעט בכל שבוע.
