עם פרוץ המאורעות והפוגרומים של חיל הלגיונרים בבוקרשט, בכ"ג בטבת תש"א, מצא הגאון רבי צבי גוטמן זצ"ל, רב ואב"ד עיר הבירה בוקרסט, את עצמו במיצר.
כתובתו היתה ידועה בעיר ומהר מאד שמו הלגיונרים הרומנים את פניהם אליו.
כך מצא הגאון את עצמו במרכז הטבח הנורא, כשהוא משכל את שני בניו הי"ד, אך הוא עצמו ניצל מבור ההריגה ברחמי עליון. הוא שרד כדי לספר.
עדותו המרטיטה נחשפה לאחרונה והתפרסמה בגליון 'באר בשדה' של מוסדות שטפנשט. להלן תמצית הדברים, שיחקקו לדורות עולם.
היה זה בשעת לילה מאוחרת, כאשר פרצו הפורעים חברי "משמר הברזל" לבית הרב, שם שהו מלבד הרבנית והילדים הקטנים, גם שני בניו ר' יעקב ור' יוסף אשר כאמור כבר אז הוכרו כפעילים יהודים נמרצים, ולאחר שקבלו מכות רצח הוציאום הפורעים מהבית, והביאו אותם לבית המעצר של "משמרות הברזל" יחד עם עוד יהודים טובים רבים.
משם הם הועמסו על משאיות ונלקחו ליער 'זילאבה', שם נורו למוות. שני בניו של הרב גוטמן נרצחו במקום, ואילו אביהם, הרב צבי גוטמן, אשר כפסע היה גם הוא בין הנספים ניצל בנס, כאשר הכדורים עבורו מעל ראשו ולא פגעו בו.
לאחר שברח מהיער הזדמן לכפר הסמוך ליער אולם להוותו נפל שוב לידי המשטרה המקומות שם כבר שלטו הליגיונרים של "משמרות הברזל" ובלילה שוב נלקח לגיא ההריגה ביער ושוב עלה בידו להנצל והוא חזר וברח.
אך למרבה הצער ונלכד שוב בידי הפורעים עד שבאורח פלא שוחרר ע"י פלוגות הצבא, ולאחר כמה ימים שהוחזר לביתו ומשפחתו הדואגים והדווים, זכה אף להביא את נפשות יקיריו לקבר ישראל.
בנוסף לכאבו האישי מאוד כאב ליבו כאשר אז ראה את חורבן בית מדרשו שהפך למאכולת אש, עם שוך המאורעות אזר הגאון רבי צבי גוטמן כגבר חלציו ולא חלפו הימים והוא ייסד מחדש בית מדרש אשר נקרא בשם 'בית יעקב יוסף' לזכר קדושי בוקרשט וביניהם שני בניו ר' יעקב ור' יוסף הי"ד.
תיאור מפורט על מה שקרה עמו באותו פוגרום נורא, נחשף בספר ע"ש בניו "שארית יעקב ויוסף" ומשם לספרו "ארץ הצבי":
"היה זה יום ג' כ"ב טבת תש"א הייתי בביתי ברח' אדמקי 9, סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול. בבוקר עוד הלכתי לביהכנ"ס שלי מה שנקרא "ביהמ"ד הישן" אבל בשעות היום כבר הורגשה בעיר מתיחות רבה: תנועה בלתי רגילה של צעירים מתפרעים ושל אנשי צבא ומשטרה, כמה וכמה התפרצויות והתנפלויות על אנשים ברחוב…
אחה"צ טלפנו אלי כמה מה"בעלי-בתים" מבאי ביהכנ"ס שלי ויעצו לי לא לצאת הפעם כמנהגי לתפילת מנחה ומעריב. לביהמ"ד חשוב זה הייתי רגיל ללכת מידי יום ביומו לשחרית מנחה ומעריב, ביהמ"ד זה היה שוקק חיים… כעבור זמן מה אף התקשר אלי בני הבכור יעקב הי"ד שכבר היה נשוי ויעץ לנו להישאר בבית, הוא עצמו עזב את ביתו ובא להיות עימי.
כך נמצאנו ברדת הלילה נאספים אל ביתי: שני הבנים יעקב ויוסף הי"ד רעייתי ע"ה וכן שלושת ילדי הקטנים יותר: חוה, והבנים אפרים ויצחק.
בביתי בקומה התחתונה התגוררו מספר דיירים ואחד מהם עלה אלי ויעץ שננעל את השער על מנעול ובריח ושלא נעלה את האור, שמענו לו וכך עשינו, הערב עבר עלינו בהאפלה מוחלטת ובדריכות הנפש, השעות התארכו והיו כשנים…
בערך לקראת שעת חצות שמענו דפיקות חזקות על השער, ולא חלפו מספר רגעים והשער נפרץ לרווחה, וכן דלת הכניסה הראשית לבית, מיד שמענו מכיון המדרגות שעטה של עשרות צעדים, שעלו ובאו לכיוון דלת ביתנו, ואז נשמעו דפיקות רמות על הדלת, יעקב ניגש לפתוח, וכעשרים פורעים נדחפו פנימה לחדר בו שהו יעקב ויוסף עוד כעשרים פורעים התפזרו בכל חדרי הבית והכניסה.
תוך כדי הצרחות הנחיתו מיד מהלומה על ראשו של בני יעקב במוט ברזל אשר שמש עד לפני דקות מספר כמי שהחזיק את השטיח צמוד לרצפה בחדר המדרגות, והם עקרו אותו בעלייתם, פניו התכסו בדם.
ואז אני נכנסתי אל החדר. מי אתה? שאלוני, "אני הרב" אמרתי להם, ומיד נתעופפו מוטות הברזל מעל ראשי, פני התמלאו דם, הייתי המום, נתזי הדם מלאו את הקירות, הרצפות, והרהיטים שבחדר. "בואו עמנו" צווחו, ניסינו לשחדם אך לשווא. הבית התמלא ביללות אשתי וילדי הקטנים, לבסוף הניחו להם. כשהוצאנו מחוץ לבית עמדה במקום מונית שלהם, מוקפת אולי במאות פורעים שעמדו וצווחו וידו אבנים אל עבר חלונות ביתי.
משהוכנסנו למונית שחלונותיה הוסתרו, הוסענו בסמטאות העיר מבלי שנדע מטרת הנסיעה, ורק לאחר שהורידו אותנו בבית המועדון שלהם שהיה סניף של "משמר הברזל" ע"ש "המהנדס קלימה" ימש"ו… הכניסו אותנו אל חדר קטן וצר, הוא כבר היה מלא ביהודים רבים שגם הם נחטפו, כולם היו מוכים וחבולים, נאנקים וגונחים. ה"משמרות" בצריחות, ובמקלות וברזלים שבידיהם המטירו עלינו חבטות, ומכות אכזריות בידים וברגלים, כולנו היינו זבי דם… משראו אותנו החלו הללו לצעוק במר נפשם: רבי! מה יהיה עלינו, מה הם רוצים מנפשותינו? רציתי מאוד לחזק את רוחם הדוויה אולם כוחותי לא עמדו לי, פני שהיו שטופים בדם ודמע הסתירו את עיני וכמעט שלא ראיתי מאומה.
כך שכבנו בחדר זה שעות ארוכות בחוסר אונים ובקור מקפיא עצמות, עד שהפורעים באו וציוו עלינו לרדת מהעליה, ברחוב עמדו מספר משאיות עליהם הועלנו ונדחסנו משל היינו חפצים ורהיטים ניידים, וכעת כבר הרגשנו באמת "כצאן לטבח יובל"…
המשאיות יצאו לדרך ואנו התקרבנו אל היער, עוד בטרם הספקנו לרדת מהמשאיות שמענו קולות ירי מחרידים שאמרו הכל… ואז הבנו אל נכונה כי קצנו הגיע… הורידו אותנו מהמשאית שניים-שניים…ומיד נשמע צרור יריות, שקטל אותם על המקום.
אנו שמשום מה נדחסנו לאחורי המשאית היינו צריכים לראות את כל הזוועה, ביורדינו מהמשאית נתגלה לעיננו המחזה המטורף כאשר מסביב נערמו בשכבה כל הגופות.. תוך כדי שאנו זועקים ומתחננים לה' שיצילנו הפלנו את עצמינו לארץ, ושלשתינו קראנו "שמע ישראל" בקול, אולם גם בזעקינו היינו בבחינת "שתם תפילתי", וכך שכובים היינו על השלג, כששני הבנים נורים ונרצחים לנגד עיניי. אני המשכתי לשכב מצפה לקיצי הקרב, ככל הנראה הייתי קפוא למחצה, בין כל הגוויות האחרות … על גופי לא היה כי אם חלוק-בית דק…
ורק עם הנץ החמה אזרתי את שארית כוחותי וקמתי על רגלי, ראיתי כי הנני בודד בין עצי היער המושלג שהשמש החורפית שולחת את קרניה ואז חשכו עיני כאשר ראיתי את שני בניי הי"ד שכובים מתים על יד מקום עומדי, וכל השדה כולו זרוע בעשרות גוויות, והנה מרחוק ראה אותי חייל וצעק לעברי מה לך מתעכב, קום ברח לאן שישאוך רגליך, עוד מעט יחזרו הפורעים וירצחוך נפש".
ע"כ ציטוט מרטיט מספרו "ארץ הצבי" המשך סיפור ההצלה של רבי צבי גוטמן הבאנו לעיל.
מאז אותו מאורע טראגי ליהודי בוקרשט; לא נח ולא שקט ולא חדל הגאון רבי צבי גוטמן זצ״ל, לדבר על קרבנות קהילת בוקרשט, על מנת לעורר שידעו ויבינו וילמדו לדעת מה שקרה, ובעיקר להפיק את הלקח, שקיום עמנו ועתיד קהילותינו באשר הן, אפשרי רק בארץ הקודש.
סביב נושא זה דבר וכתב רבות. בכל הזדמנות, ביחוד בכל שנה ביום היארצייט, ע״י קבר בניו יעקב ויוסף הי״ד וכן בבית הכנסת כשערך אזכרה. כן נכתב הסברים בידי היסטוריונים וסופרים וחוקרים שונים, במסגרת פרסום תולדות הפוגרום או במסגרת תולדות שואת יהודי רומניה.
את בית המדרש "בית יעקב יוסף" ייסד הרב גוטמן זצ״ל מיד אחרי הפוגרום כאשר נוכח לדעת כי נשרף בית המדרש הישן. מקום תפילה זה הוקם כגל־עד לקרבנות יהדות בוקרשט וביניהם שני בניו יעקב ויוסף גוטמן הי״ד.
יהודי קהילת בוקרשט תמכו בו ועודדו אותו להקים בית כנסת זה. גם הצטרפו אליו מנבחרי הקהילה, בעלי שם בעולם היהדות, עסקנים ציבוריים, בעלי השכלה, רופאים, מהנדסים, סופרים ומושכים בעט, פרופסורים. כל אלה ראו בו דמות של איש אשר רוח בו ובאו לשמוע את דברי התורה והחכמה שלו ולקבל ממנו עצה ותושיה.
