רומניה. הפנסיונר האמריקאי טוני, שהצטרף כמתנדב עצמאי לצוות IsraAID, היה סמנכ״ל תפעול ואספקה בתאגידי ענק, בהם אינטל ואפל, והידע שלו תרם רבות לפיתוח המרכז הלוגיסטי בטולצ׳ה. כאן הוא לוחץ יד לוואלריו האיטלקי, ראש המשלחת לרומניה.
באור האחרון של היום, ערב קריר ללא עננים, יצאתי משדה התעופה בבוקרשט לכיוון טולצ‘ה, עיר נמל על גדות הדנובה. זו הפעם הראשונה שרגליי דרכו על אדמת רומניה, אך משהו בכל זאת הרגיש מוכר. קרני השמש השוקעת נצצו על מסילת הרכבת שנבנתה סמוך מדי לכביש. מישורים נרחבים של שדות חיטה נפרשו עד קצה האופק, מנוקדים חוות בודדות. אחרי שבועות של צפייה בחדשות, הנוף הזה נראה כבר קצת מוכר ומזכיר את אוקראינה. העצים, הכפרים, משהו באיכות האור. כל אלה המחישו עד כמה אני קרוב, 400 קילומטרים בלבד ממערב להתקפות וההרס, הטילים על מבני ציבור והטנקים השרופים. לכאן, קרוב מאוד למלחמה, הגיעו אנשים רבים לעזור בכל מה שאפשר – בעיקר בקליטה של פליטים ובהעברה של ציוד הומניטרי אל הלוחמים בחזית ולאלה שנשארו בערים הנצורות. כולם מתנדבים, כולם עושים כמיטב יכולתם להקל ולעשות קצת טוב בנסיבות כה חסרות היגיון.
את האנשים האלה – ערבוב לא שגרתי של אוקראינים, רומנים, אמריקאים וישראלים – נסעתי לפגוש ולתעד. הם שם בשליחות IsraAID, הארגון הישראלי שמסייע הומניטרית לאוכלוסיות במשבר בכל העולם. מייד אחרי הפלישה הרוסית הארגון שלח צוות חירום למולדובה, שסייע לאלפי הפליטים שחצו את מעבר הגבול בפלנקה, כ-50 ק״מ מאודסה. שבועיים לאחר מכן, נשלח צוות נוסף לרומניה, לעזור בהקמה של מרכז לוגיסטי, שממנו ישוגר ציוד הומניטרי לערים בדרום אוקראינה, כאשר המגמה של IsraAID היא להגיע אל מקומות שאף עמותה או ארגון ממשלתי לא הצליחו להגיע אליהם קודם.
״לפני יומיים התקשרו אלינו מהאו״ם ושאלו אותנו: חבר׳ה, איך אתם עושים את זה?״, אמר לי ואלריו, ראש הצוות של הארגון בטולצ׳ה. ואלריו הוא איטלקי עם חיוך קבוע, שנשלח לכאן אחרי שבועיים במולדובה, מייד אחרי שסיים שלושה חודשים של משימה בהאיטי. מהתחנה הוא אסף אותי ביחד עם כריסטיאן הרומני, איש עסקים ובעל מסעדה מקומי. בימים הראשונים של המלחמה, כריסטיאן הכין אוכל והעביר אותו לגבול, למען הפליטים, אבל בשלב מסוים החליט להקדיש את כל משאביו למטרה הזו, וכעת הוא חבר בצוות הרומני שמתנדב במרכז הלוגיסטי. במלון פגשתי את יתר החברים בצוות המתנדבים שאליו התלוויתי: נטע, אחות ישראלית, קאיירן, ניו זילנדי מחוספס, וכן טוני ואנדי, שני אמריקאים שהגיעו להתנדב באופן עצמאי. למרות ההיכרות הקצרה בהם, הם הספיקו להתגבש כצוות.
המחסן, מבנה גדול מבטון, ממוקם סמוך לבית הקברות בפאתי העיר, ומול דלתו קבע עדר של עשרות כלבים משוטטים את מקום הלינה שלו. שם פגשתי לראשונה את אובה (Ove), לבוש חליפה זרחנית, מתרוצץ ומעמיס שקים ומשטחים במזון וציוד רפואי. המכונית שלו, מרצדס לבנה ובוהקת, הייתה עמוסה להתפקע ומוכנה לצאת אל המסע שהוא ואשתו אוקסנה, ילידת אוקראינה, יעשו בקרוב אל מעבר לגבול, שם יחלקו ציוד ויגישו סיוע לבני משפחה וקהילה שנשארו מאחור. מייד עם תחילת הפלישה הרוסית עזבו שניהם את אודסה, ביתם בשלושת השנים האחרונות, עברו לאיזמאיל, וחיכו שם ארבעה ימים לפני שהגיעו לטולצ׳ה. ״לא האמנו שהמלחמה תקרה באמת״, אמר אובה רגע לפני שעלה לאוטו ויצא לדרך. ״זאת הדרך שלנו לעזור כרגע, אנחנו עושים כל מה שאפשר״.
רוב המתנדבים במרכז הלוגיסטי הם פעילים של IsraAID או תושבים מקומיים מכל המעמדות, המקצועות והקבוצות התרבותיות: נשים וגברים, חברת פרלמנט, ראש המחוז וראש העיר, אחיות, פנסיונרים, אקטיביסטים, בעלי עסקים וסתם מתנדבים. כולם עובדים ביחד בסולידריות, באחוות אדם, מעוררים תקווה בתוך הכאוס והטירוף. ביניהם היו גם גברים ונשים אוקראינים, שעזבו את עסקיהם, בתיהם ומשפחותיהם ועברו את הגבול בניסיון לעזור לאחיהם ממקום בטוח יותר. אחד מהם, ויאורל, מהנדס בן 30, הגיע מאיזמאיל עם בת זוגו ושני אחיו, איגור ואלכס. במחסן הוא עושה הכל, וכעת מעמיס ציוד הומניטרי על גב משאית. בזמן הזה מריסה, סבטלנה ואוקסנה – שלושתן תושבות קייב – ניקו, שטפו וסידרו את הצד השני של חלל העבודה. כולם עסוקים ללא הרף. גם כשנדמה שהיום כבר נגמר, הם ממשיכים לעבוד מהמשרד – משוחחים בטלפון, שולחים מיילים, מזמינים ומדייקים את הציוד שנדרש, מקיימים מפגשים עם אנשים וארגונים מקומיים, מתרגמים מסמכים רפואיים שנשלחו מבתי חולים באוקראינה. בין לבין הם לומדים את המערכת החדשה לניהול מלאי שנתרמה בידי חברת הטכנולוגיה הישראלית Monday. אם יש חוסרים, הם הושלמו מייד: צריכים שתי מלגזות חשמליות? למחרת הן כבר חנו מחוץ למחסן. צריכים שולחנות וספסלים? באותו היום כבר עמדו במקומם. המרכז החדש קרם עור וגידים, הכול קרה מהר ולא היה זמן לבזבז.
גם אם המלחמה תסתיים היום, קווי האספקה שנוצרים לאורך הגבול ימשיכו להיות חיוניים והכרחיים עוד חודשים רבים, אולי שנים, עד שישוקמו התשתיות והכלכלה האוקראינית. מתוך ההבנה הזאת ועל מנת לייעל את תהליך ההעברה של הציוד ולהבין מה קורה בצד השני, חצינו את הגבול לתוך אוקראינה. לאחר בדיקת דרכונים מזורזת, עלינו על סירת מנוע קטנה ושטנו על הדנובה, חולפים על פני דייגים וסירות חלודות בדרכנו אל עיר הנמל איזמאיל. שם, תחת אבטחה כבדה (והגבלות חמורות של צילום), פגשנו את השותפים המקומיים, שאחראים על קבלת הציוד ההומניטרי והפצתו לערים נוספות בדרום המדינה. ראש העיר, קצינים ואנשים נוספים קיבלו אותנו בחיוכים ובאווירה חמימה, אבל המתח הורגש באוויר.
בדרך חזרה אל הנמל, לסירה שתיקח אותנו לטולצ׳ה, נסענו ברחובות העיר שהיו שוקקי חיים הרבה יותר מכפי שחשבתי שיהיו. הורים שיחקו עם ילדיהם בגני משחקים, אנשים התהלכו ברחובות, ופרט למבנה אחד, שהכניסה אליו הייתה חסומה בשקי חול, או משאית צבאית שחנתה בשדרה הראשית וכמה שלטים עם דיוקנו של פוטין בתור היטלר, היה אפשר לחשוב שמתנהלים כאן חיים רגילים.
יצויין, כי שטפנשט-רומניה מפעילה את מתחם הכנסת האורחים בעיר יאס לרווחת פליטי אוקראינה, לצד שיתוף פעולה מרשים עם הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה בגבולות ותומכת במתנדבים היהודים בכל צרכי הדת.
