כשהרומנים הקומוניסטים הציעו לי לוותר על היהדות, תמורת החיים

מאורעותי הסוערות של הרב מנחם מנדל טוביאס תחת מסך הברזל הקומוניסטי של צ'אושסקו ימ"ש

ארמונו של ניקולא צ'אושסקו בבוקרסט בירת רומניה

הרב מנחם מנדל טוביאס גדל ברומניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הגיע למקום הראשון באולימפיאדה המדעית, אך לאחר מכן נלקח למעצר בשל האשמות חמורות. כעת, כשהוא מתגורר בארץ, וסבא לנכדים ונינים, הוא מספר בהתרגשות על מה שחווה

כתבת מגזין מרתקת שפורסמה ב'הידברות' על ידי הכותבת המוכשרת מיכל אריאלי, זכינו לקרוא לראשונה על מאורעותיו הסוערות של הגה"צ רבי מנחם מנדל טוביאס, תחת מסך הברזל הקומוניסטי של צ'אושסקו ימ"ש.

"עם כל יום בו היינו בו בחקירות במאסר ברומניה, הרגשנו כאילו שעוברות עלינו 70 שנה", קולו של הרב מנחם מנדל טוביאס נשנק כאשר הוא לוחש את המשפט הקשה הזה, ונזכר במה שחווה עם אביו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ברומניה הקומוניסטית. אביו כיהן אז כנשיא הקהילה היהודית, ובשל כך נעצרו שניהם שוב ושוב. גם אחיו הרב יואל נעצר יחד עימם.

"הייתי אז בסך הכל נער צעיר", נזכר הרב טוביאס, "היו בבית הסוהר סוהרים אנטישמיים שאמרו לי שוב ושוב: 'נעשה איתך פשרה – ניקח אותך ישר למאסר, בלי חקירות, ותהיה שם 15 שנה'. כמובן שסירבתי. הקב"ה עזר לנו ושוחררנו לבסוף כעבור זמן קצר, אך הזמנים האלו זכורים לי כאילו היו היום, אני לא מסוגל לשכוח. יצאנו מבית הסוהר אחרי ייסורים קשים מאוד, כשאנחנו חלשים וכמעט לא מסוגלים לעמוד על הרגליים. כיום אני מחזיק בתעודת אסיר ציון, ואני חושב שאין הרבה כאלו שבאמת מבינים את המשמעות של זה – להיות אסיר למען ארץ ישראל".

"נולדתי ברומניה, בעיר פיאטרה ניאמץ", שב הרב טוביאס אל ראשית שנות ילדותו, "אבי, הרב שמואל טוביאס, שימש כרב העיר, ומסר את נפשו למען חיי הדת בעיר. השנה בה נולדתי הייתה 1945, קצת לפני סיום מלחמת העולם השנייה. שנים אחר כך שמעתי מהוריי שבתקופת המלחמה הייתה הוראה של רבנים בעיר לא לחדול מלהביא ילדים לעולם, למרות התחושה שכביכול מדובר בסכנה גדולה. יהודי העיר אכן צייתו לכך והיו ילדים רבים שנולדו בתקופת המלחמה.

"אבי גם סיפר לי שבזמן המלחמה נעשו בפיאטרה ניאמץ ניסים גדולים, כאשר על אף הפרעות יהודי העיר כמעט לא ניזוקו, בזמן שבכל הערים השכנות היו מאות אלפי נרצחים. על עצמו אבא סיפר שהוא המשיך ללמוד וללמד לאורך המלחמה ללא הפסקה.

"באחד מימי המלחמה", הוא ממשיך, "הגיע לאבא שלי יהודי שביקש להזהיר אותו על כך שלפי הפקודה המלכותית, עומדים לפנות את כל היהודים מהעיר במשך 24 השעות הקרובות. לדבריו, יש 54 קרונות מוכנים המיועדים ליהודי פיאטרה ניאמץ.

"אבי היה יהודי מלא ביטחון בה' יתברך, הוא יצא עטור בטלית ובתפילין ל'רחוב הסוחרים' – רחוב מרכזי בעיר בו היו 98% יהודים, והודיע לכולם שהוא בטוח שה' יתברך ישמור על עם ישראל ואין מה לדאוג. לאחר מכן הוא שב לבית המדרש כדי להמשיך ללמוד.

"למחרת שוב ניגש אותו יהודי לאבי, והודיע לו: 'ראש הממשלה עדיין מחזיק בפקודה – לפנות את כל היהודים מהעיר'. אגב, זה המקום לציין כי ברומניה היו פרעות קשות בזמן מלחמת העולם השנייה. "הרומנים לרגע לא היו רחמנים יותר מן הגרמנים", מבהיר הרב טוביאס, "ההבדל היחיד היה שהגרמנים רצחו ביריות, ואילו הרומנים שהיו פחות מתורבתים, השתמשו בגרזנים ובברזלים. הגרמנים, בזמנו, הסתייעו ברומנים כמשתפי פעולה, שכן הם הבינו שלא יצליחו להשתלט לבד על כל האזור, והם זקוקים לשיתוף פעולה של האוכלוסייה. לא פלא שכחלק מזה תכננו לפנות אל כל יהודי פיאטרה ניאמץ".

אלא שלדבריו של הרב טוביאס, נעשה נס גדול מאוד: "ראש העיר ביקש לראות את מכתבו של ראש הממשלה, וראה שנכתב שם 'אני… ראש ממשלת רומניה… כותב כי יש לפנות את היהודים הקומוניסטים תוך 24 שעות'. ראש העיר אמנם לא היה רחמן גדול, אך הוא לא היה בטוח לאלו יהודים מתכוון ראש הממשלה, שכן לא כל היהודים בעיר קומוניסטים, והוא חשש שלא לציית לפקודה במלואה. בסופו של דבר הוא בחר 24 יהודים מתוך 12 אלף היהודים שהתגוררו בעיר, וטען שהם קומוניסטים ועל כן יפונו. מיותר לציין שהם לרגע לא היו יותר קומוניסטים מכל יהודי אחר, אך משמיים גלגלו באופן כזה שהם אלו שנבחרו. אבי, שהיה רב הקהילה והשתתף מאוד בצערם ובצער משפחתם, צעד יחד איתם אל הרכבת, כדי ללוותם אל הגלות. בדרכו הוא הקריא להם דברי תורה וחיזק אותם. הצטרף אליו גם יהודי עשיר גדול בשם אליהו הורביץ שהעביר לכל אחד מהם סכומי כסף נכבדים, על מנת שיוכלו להשאיר אותם אצל הנשים שנותרו לבד עם הילדים בבית. לסיום הבטיח להם אבי שהוא מקבל על עצמו 1000 צומות כדי שישובו בשלום, והוא יתפלל למענם כל העת.

"כידוע, מגלויות כאלו לא חוזרים כעבור זמן קצר, אך במקרה הזה אחרי שישה שבועות חזרו כל 24 היהודים הביתה. במשך ימים ארוכים עוד דיברו בעיר על כך שבזכות תפילותיו הרבות של אבא נבקעו שערי שמיים וקרה הבלתי אפשרי. בכלל, כפי שציינתי, נעשו בעיר ניסים גדולים מאוד".

במשך 30 שנה אחרי המלחמה המשיכה משפחת טוביאס להתגורר ברומניה, כאשר מנחם מנדל הופך בינתיים לבחור צעיר. "על פי החוק נדרשתי ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ואנטומיה", הוא מספר, "עשיתי זאת, ואפילו זכיתי במקום הראשון באולימפיאדה המדעית של רומניה והוכתרתי כאלוף המדע, אך לא הסכמתי אף פעם ללמוד בשבת וגם לא להסיר את הכובע מהראש.

"למעשה", הוא מספר, "מיד עם סיום המלחמה היו אלפי יהודים מרומניה שעלו לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן נסגרו שערי המדינה על ידי השלטון הרומני קומוניסטי, והתגברו הרדיפות נגד שומרי המצוות. בשנות ה-50 נפתח חלון הזדמנויות נוסף בו התאפשר שוב ליהודים לעלות לארץ, אך אחר כך סגר עליהם מסך הברזל.

"הייתי אז בחור צעיר", הוא מספר, "רציתי מאוד לעלות לישראל, אך היה אסור לדבר על כך באופן רשמי, שכן זו הייתה עבירה חמורה ביותר. באותם ימים היו מאות יהודים שנעצרו ועונו בעינויי מוות, עם מכות ומאסרים".

ואז זה הגיע גם אליהם. "מכיוון שאבי נחשב לנשיא היהודים הציוניים, עקבו אחריו כל הזמן. אבא לא פחד כלל, הוא היה ממשיך לנאום לפני היהודים ביידיש, בלי לפחד ובלי לחשוש. ואז הגיעו המעצרים, היינו נתונים תחת חקירות קשות מאוד ואיימו על חיינו. תפרו לנו תיק ענק, מלא בהאשמות, הוא כלל 1700 עמודים, מלאים במסמכים חמורים.

"כשעצרו אותנו שחררו אסיר אחר", מוסיף הרב טוביאס, "ואותו אסיר נסע במשך שש שעות עד אלינו כדי לספר לנו שהוא עולה לארץ, ולשאול אם יש לנו בקשה מיוחדת ממנו. אבא ואני ביקשנו ממנו דבר אחד – מיד כשהוא מגיע לארץ, שייצור קשר עם האדמו"ר מבוהוש מתל אביב, ושיאמר לו שאנחנו בסכנה גדולה ושיתפלל עלינו. אני לגמרי מאמין בכך שהתפילות הרבות בארץ ובקהילה ברומניה, והזכויות של אבי עזרו לנו, שכן לבסוף שחררו אותנו ממש מעבר לגדר הטבע, אחרי ששיחדנו מישהו בסכום כספי גבוה. כך התאפשר לנו לצאת לאוסטריה, ומשם לארץ ישראל".

לא קל היה לעזוב את הקהילה המוכרת והאהובה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייהם, אך משפחת טוביאס ידעה שהיא שואפת לדבר אחד ויחיד – לעלות ארצה.

"כשהגענו לארץ התגוררנו בתחילה בהרצליה", מספר הרב טוביאס, "אבא קיבל משרות שונות בישיבות באזור, והוא המשיך בהקניית תורה לתלמידים הרבים. גם אני השתדלתי במשך כל השנים ללכת בדרכיו, כאשר ניצלתי את הידע הרב שיש לי בנושא המדע, כדי להתחבר עם בעלי תארים אקדמיים ולדבר איתם בשפתם. כיום, ממרומי שנותיי, כאשר אני כבר סבא לנכדים ולנינים, אני יודע שקירוב הוא אחד הדברים החשובים ביותר שיכולים להיות. יהודי מקרב תמיד, לא רק כשהוא בתפקיד רשמי, אלא בכל זמן ומצב. צריכים להיות ערניים לכך, ופשוט לשים לב".

ולסיום, אי אפשר שלא לשאול – מה נתן לך כוח במשך כל השנים, ובפרט בתקופת המאסר? מה עזר לך להחזיק מעמד?

"רק המחשבה על ארץ ישראל. כיום יש אנשים שמתבלבלים בין ציונות לאהבת הארץ. כשאני מדבר על אהבת הארץ, אין כוונתי למדינה כשלעצמה, אלא לארץ ישראל כפשוטו – לזכות האדירה שיש לך בכך שאתה גר בארץ, נושם את האוויר המצוי בה ומקיים את המצוות שאפשר לקיים רק בה. כל רגע ורגע של יישוב הארץ הוא מצווה גדולה. גם בזמנים הקשים ביותר חשבנו על כך, וזה מה שנתן לנו את הכוח יותר מכל דבר אחר".

לקריאת הכתבה באתר 'הידברות', לחצו כאן.