בכתבה מרתקת עם הכותרת "72 שעות בגבול רומניה אוקראינה" פרסמו ענבר דותן וליאת ובר סקירה מרתקת מהמתרחש בגבולות רומניה-אוקראינה, על רקע הפלישה הרוסית למדינה. הן הצטרפו למשלחת של “הבונים דרור”, שיצאה לסייע לפליטים בגבול רומניה אוקראינה, וראו את מה שהאוזניים רק שמעו עד כה.
איך מסכמים 72 שעות מסע לגבול רומניה אוקראינה? האם צריך להתמקד בסיפור חיים אחד או יותר? איך מסבירים שמטרים ספורים מפרידים בין פחד מוות מהמוות לבין החיים עצמם?
המסע שלנו לגבול התחיל בשיחה מקרית עם אסיף איזק, ראש מועצת חוף הכרמל, שסיפר לי על משלחת סיוע לפליטים. זה המשיך עם טלפון משירי מדר, מנכ”לית ״הבונים דרור״, שהייתה, כך התברר לי, הבוסית של אחותי הקטנה זכרונה לברכה בשליחות שלה באוסטרליה. יותר מדי דברים התחברו יותר מדי טוב, וכשהכותרות הראשיות דיברו על הכאוס בנתב”ג כבר היינו על המטוס לבוקרשט, ליאת ובר, עדי גולן תירוש מ״הבונים דרור״ ואני.
נסענו אל הלא נודע. אחרי כמעט חודשיים של שיחות עם אימהות שתקועות במעברי גבול, תמונות מזוויעות של בניינים מופגזים, בירכנו על הזכות לראות מקרוב את המלחמה – זו שכבר לא מעניינת את העולם.
בנאומו המרגש מרחבת יד ושם אמר ראש הממשלה נפתלי בנט: “המלחמות הקשות ביותר בימינו אינן השואה ולא דומות לשואה”. ולמרות דבריו, אי אפשר לנסוע באותו נוף פסטורלי וקפוא בלי לחשוב על השואה. רואים את הכפרים הקטנים שבדרך, את העשן הסמיך שנבלע מארובות המפעלים, ילדים צוענים שעומדים סתם כך על הכביש בעיניים חסרות תקווה – כל אלה מפעילים באופן אוטומטי את הנרטיב המוכר.
סופיה גוגלב הגיעה ביום השני ללחימה: “כשהגענו למולדובה שלג יורד. אני בחיים לא נהגתי בשלג ואנחנו היינו שיירה שלמה של שלושה אוטובוסים ושלושה מיניבוסים, אז אני הייתי על אחד המיניבוסים, והנהגים המולדובים נוהגים 100 קמ”ש ואני 30. כשהגענו למעבר הגבול, אוטובוס מגיע – יורדים, אוטובוס מגיע – יורדים, אנשים מגיעים בכל דקה. אנשים עם חיות בידיים, כלבים, כלובים”.
גוגלב, ראש מדינה מטעם הסוכנות היהודית ברומניה, נסעה במטרה להביא ארצה יהודים אבל מראה הפליטים הנואשים לא השאיר שום דילמה: “באתי במטרה להוציא יהודים, זה היה הקייס, אבל תוך כדי אתה לא בודק תעודת זהות, תאריך לידה או תעודת לידה, פשוט עוזרים לכולם”.
שבע שעות נסיעה מבוקרשט לעיר סירט, העיר הקרובה ביותר לגבול. בכביש המוביל לעמדות הבדיקה והסיוע, אוהלים פרוסים מימין ומשמאל מלאים בתרופות, מזון תינוקות, בגדים, ממתקים, בובות לילדים, והילדים, כך מסתבר, הם תמיד אלה ששוברים את ליבם של המקצוענים.
דניאל, צלם עיתונות לרשתות בינלאומיות שראה כמה דברים בימי חייו, מדבר איתנו על הקושי לראות אמהות צעירות וילדים קטנים. בעודו מדבר צועדת לעברנו מהר אמא צעירה עם שני ילדים קטנים. ביד ימין אוחזת בחוזקה אסופת מסמכים וביד שמאל טרולי קטן ותיק גב. העיניים שלה מפוחדות, המתנדבים וכוחות ההצלה מחבקים את הילדים ההמומים מעניקים להם מכל טוב, ממתקים ודובונים. אמא שלהם עומדת נבוכה, לא בדיוק יודעת איך לעכל את הרגע בו ברחה מהתופת למחוז של שפיות.
משום מקום ניגש אליה נער צעיר בן 16, ג׳ונתן שמו, הוא לקח על עצמו משימה: הוא מגיע כל בוקר מביתו שבאוקראינה אל נקודת הגבול במטרה לתרגם לפליטים ולהסביר מה צריך לעשות עכשיו, בדרך למחוז החיים החדשים שלהם.
“אבא שלי מסיע אותי כל בוקר לגבול ובלילה מחזיר. אני עוזר פה לאנשים בתרגום מרוסית למולדובית”, ועל השאלה אם הוא לא מפחד הוא עונה: “מי לא מפחד? כולם מפחדים”.
אוהל הסיוע של הסוכנות היהודית וה-JCC, עומד בנקודה הקרובה ביותר למעבר הגבול. לבן וכחול וגדול ומלא בכל טוב. הארי פורבולסקו, עובד הפדרציה היהודית, מנהל ומפתח תוכניות יהודיות עם הקהילות ברומניה, היה כוח החילוץ בהקמת אותו אוהל סיוע. הצוותים השונים המתנדבים והארי עבדו נון-סטופ.
“ידעתי עייפות בחיי אבל אף פעם לא הכרתי סוג כזה של עייפות, ולמרות הקושי עדיין מצאתי את הכוחות להמשיך ולעזור לאנשים שלא הפסיקו להגיע. היו לנו כמה ימים שלא זזנו מכאן. למעלה מ-40 שעות שהאוטובוסים לא מפסיקים להגיע. היו ימים שהגשנו למעלה מ-5,000 ארוחות חמות ביום”.
אז איך מסכמים 72 שעות מסע על גבול רומניה אוקראינה? איך מעכלים את מראה עיניים המפוחדות, הלחץ מכל רעש שבסביבה? איך בורחים המחשבה מה היה קורה אם זה היה קורה לי ומה הייתי לוקחת?
את ולה פגשנו במלון הפליטים בבוקרשט – אמא לתאומים בני שבע שברחה מההפצצות בלי לדעת מתי תראה שוב את בעלה, מתי תחזור שוב לבית המוכר שלה. עוד טרם הבריחה היא מספרת: “הכנו לנו מאגר של אוכל ומים למקרה שלא נצליח לצאת. היינו מחוברים לווטסאפ הקהילתי בו כל הזמן נשלחו הודעות מה המסלול של כל אוטובוס שיוצא מהאזור”. כששאלתי אותה איך בעלה הצליח להיפרד מהילדים – פה היא כבר נשברה ונחנקה מדמעות.
אין ספק שמסע שכזה מחדד את תחושת השייכות לארץ הקטנה שלנו, אותה ארץ מורכבת וקשה. עשרות המתנדבים שבחרו להגיע לכאן ולעבוד קשה – קשה מאוד, טונות של ציוד שנשלח כתרומות מהארץ, והמילים החמות של מנהל ארגוני הסיוע מהעולם כולו, על הלב היהודי, על התושייה הישראלית – גורמים לגעגוע לארץ.
גוגלב, שגם אחרי חודשיים של עבודה מאומצת לא יודעת מתי היא תחזור ארצה, משתתפת בתחושת הגאווה: “מחודש וחצי שאני נמצאת פה ויותר, יודעת להגיד דבר אחד: התגובות של כל מי שפגש אדם ישראלי הן תגובות מדהימות – עד כמה ישראלים חמים ועד כמה ישראלים רגישים ועד כמה ישראלים טובים ומחבקים ואנושיים. אני חושבת שזה שווה את כל האוצרות של העולם, הישראלי הזה שמגיע זה פוגש פליט, בין אם הוא עולה לארץ ובין הוא לא עולה לארץ זה עושה את כל ההבדל”.
אז ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, שלחת לי את האפשרות לנסוע בדיוק בזמן, בזמן שהייתי צריכה תזכורת לערכים של פעם. גאווה היא חטא בתורה שלנו, אבל למראה הכותרות של השבוע אחרון על הפילוג והרוע הצרוף של אותה תקופה אפלה, תרשה לי לחטוא ולהיות גאה מאוד בעם שלנו….
