הליברליות האירופאית, מעוררת אי נוחות רבה לגורמי הדת בכל אירופה ולאחרונה יוצרת תגובת נגד מפתיעה של גורמים המבקשים להחזיר את השמרנות ואת הדת למרכז החיים. התקווה היא כי השמרנות המתחדשת באירופה ובמיוחד ברומניה, תועיל גם לפעילות היהודית במדינה ותאפשר לנציגים היהודיים למצוא שפה משותפת עם הרשויות. אחת הכותבות הפעילות בתחום מגיעה מחבל טרנסילבניה שברומניה, בשם אלכס קאשוטה (Alex Kaschuta), ועובדה זו מעוררת תקווה כי לפעילותה המקומית, תהיה השפעה חיובית על הפעילות היהודית באיזור.
לאחרונה, התייצבה קאשוטה בכנס 'השמרנות הלאומית' האירופי בבריסל, שהתקיים באולם מפואר בשכנות קרובה למוסדות האיחוד האירופי – האויב הכמעט רשמי של באי הכנס, אף כי חלקם מכהנים במוסדות אלה כנציגי מדינות שונות. השמרנות הלאומית היא תנועה שאפשר לתאר כאגף 'ימני' של השיח השמרני, המטופח בשנים האחרונות בידי ד"ר יורם חזוני, מאבות השמרנות בישראל, באמצעות ארגון 'קרן אדמונד ברק'.
הנציגה מישראל שהשתתפה בכנס, היתה ליאת נטוביץ קושיצקי שדיווחה מבריסל על המעמד המסקרן:
נכחתי בכנס כחברת מערכת 'השילוח', כחלק ממשלחת ישראלית רחבה יותר שבאה להכיר מקרוב ולהפנות אוזן קשבת וסקרנית לזרמי הרעיונות העכשוויים בעולם השמרנות האירופי.
קאשוטה הייתה יוצאת דופן בכנס, שהורכב ברובו מפוליטיקאים, אקטיביסטים ואקדמאים בגיל העמידה ומעלה, משלל מדינות אירופה. בחרנו להביא דווקא את הטקסט שלה בפניכם, גם כי הוא מעניין, וגם כי במובנים רבים הוא נושק לסוגיות שאכן מטרידות ומשותפות לכוחות השמרניים באירופה. קאשוטה מוחה על כך שתפיסת העולם הליברלית הקיצונית הפכה את האדם האירופי לנוסע במסע אינסופי של צרכנות למימוש עצמי, הבולע אל קרבו את כל החוויות האנושיות שיצקו בעבר משמעות לחייו של הפרט. אהבה, זוגיות ומשפחתיות, היא טוענת, הומרו במימוש של בחירה אינסופית בתחום המיני על כל גווניו וצורותיו.
במסר שלה, שהוצג בשנינות בוטה, קאשוטה מהדהדת את התסכול של דור צעיר במזרח אירופה שבולם לרגע את המרוץ אל ערכי המערב ותוהה אם מה שמציעים לו אכן נוצץ. או, כפי שניסחה ככותרת לאחת הרשימות בבלוג שלה: למה הכול מדהים וכולם אומללים (Why everything is amazing and everyone is miserable).
קאשוטה דיברה על תסכול הצעירים, אבל הנקודה שהעלתה על אודות מוסד המשפחה וקריסתו חזרה כחוט השני כמעט אצל כל הדוברים. אכן, כמעט כולם התייחסו לשאלת האיחוד האירופי ולניסיון שלו למחוק את הלאום למען מסגרת על מדינתית. מרביתם העלו על נס את ההתגייסות המפתיעה של אירופה – זו שנתפסת בעיניהם עד כה כדקדנטית – לעזרתה של אוקראינה (הימים היו ימי ראשית הפלישה הרוסית), וקיוו שכעת ייזכרו במדינות ברית נאט"ו להגדיל את תקציבי הביטחון ולהתייחס ביתר רצינות לביטחון הלאומי.
אך מבין השיטין עלה שסוגיות של ערכי המשפחה הן אלו המטרידות ביותר את השמרנים באירופה ומניעות אותם להיאבק על זכותן של המדינות לפעול בחופשיות ובנפרד מהאיחוד האירופי. כך, יודית וארגה, שרת המשפטים של הונגריה, ממפלגתו של אורבן (אשר זכה בניצחון גורף נוסף עשרה ימים לאחר הכנס), הדגישה את השינויים שערכה הונגריה בחוקתה בתחום הזה: הגדרת הנישואים כמוסד שבו גבר מתחתן עם אישה, וציון כי אב הוא גבר ואֵם היא אישה.
לא היה זה כנס אקדמי שמחפש חידוש אינטלקטואלי, אלא כנס של דיסידנטים: רובם אנשים שחשים גולים בארצם, ששוחים נגד הזרם, שמרגישים שאירופה טובעת – דמוגרפית, תרבותית, לאומית – ומנסים למצוא דרכים לבלום את האסון. יותר משבאו להחליף דעות, הם באו לראות במו עיניהם שהם לא לבד. שיש עוד אנשים שרואים את הדברים כמותם. מי שסימנו את התקווה היו צעירים לא מעטים שבאו ממזרח אירופה – בייחוד מהונגריה ופולין, והיוו חלק נכבד ממשתתפי הכנס, היחידים שבאו ממדינות שבהן הכוח נמצא בידיים שמרניות.
יחד עם זאת, רבים מהדוברים שאבו את עמדתם הנלהבת מעולמם האמוני הנוצרי. לשומע יהודי, טרמינולוגיה של "רוע שטני" מול "טוב נצחי" מכווצת את הבטן. האם זוהי החלופה האפשרית היחידה? האם החזרה אל רוח הלאום עתידה להוביל גם לחזרה לרוח דתית אדוקה ומלאת תשוקה? האם אין הלאומיות קורסת כך במהירות אל תוך אוניברסליות נוצרית, שעד לא מזמן עסקה בדיכוי יהודים ודתות אחרות?
עם סיום הכנס, חשתי בעיקר הכרת תודה עמוקה שאנו היהודים יכולים להתווכח ולהתקוטט בחופשיות על סוגיות של לאום וליברליות בלי להיקלע לסכסוך קשה המותיר אותנו נבוכים ונמעכים בין עמדות פרוגרסיביות קיצוניות לבין עמדות לאומיות-דתיות נוצריות. יש קשר בין השמרנות הישראלית לבין השמרנות הלאומית שפגשנו בכנס; אך ללא ספק, יש גם הבדלים רבים.
בימינו, כשאתם עוברים ליד דוכן עיתונים או – סביר יותר – גולשים ברשת חברתית כלשהי ומגיעים לאתרים המכוונים לאחד המגדרים, אתם מבחינים בדפוס קבוע.
כמובן – הרשימה הזו של הקלקות קלות-דעת אינה ממצה את כל יחסי המינים בחברה המערבית; אך המסגור הזה נותן לנו כמה רמזים מה נחשב להצלחה בעולם ההיכרויות. מי הם המנצחים לפי השקפת העולם המונחת כאן? כיצד נראה השפיץ של הפירמידה?
לגברים ולנשים בעולם הזה יש מטרה אחת חובקת כול: לפתח ולחשוף את העצמי האותנטי שלהם. כיצד הם משיגים זאת? באמצעות תמרון מתמשך בין ייצור לצריכה של טובין ושל חוויות.
בתמרון הזה האנשים שווים אבל ייחודיים – וכל הבדל משמעותי ביניהם קשור בבחירות שעשו; לעומת זאת, ההבדלים שאינם תולדה של בחירה נתפסים כשוליים או כחסרי משמעות.
זהות, בהשקפת עולם כזו, היא חשובה מאוד – אבל באותה מידה היא 'זורמת' בקביעות, כי המציאות עצמה נתונה לחסדיו של העצמי, של אותה מכונת בחירה.
זו העסקה המרכזית בלב הליברליזם: בחירה היא פעולה קדושה, וכל אחד חייב ליטול בה חלק. ביחס לזה, אין כל בחירה.
המנצחים במשחק הזה הם האנשים שיכולים לבחור ושבוחרים כל העת. הם מרחיבים את אפשרויותיהם, הם מסמנים את המשבצות ברשימת החוויות 'שצריך לחוות', הם צרכנים אנינים, הם אנשי העולם הגדול, הם בעלי חך מעודן.
המפסידים הם אלה שאין להם הרבה בחירה. האִינסֵלים. הקורבנות הם אלה שהבחירות שלהם מוכתבות על ידי החברה, בשל עוני, דעות קדומות או חינוך גרוע.
וכיוון שנשים מוגבלות יותר באפשרויות שלהן להוות מימוש מושלם של הסדר הליברלי – כי הן קשורות יותר לטבע – אנו צריכות להעמיד פנים. להעמיד פנים שאנו בדיוק כמו גברים – ואפילו טובות יותר, בעצם, אלמלא הנוכחות הנצחית של הפטריארכליות.
הליברליזם חייב להתייחס לנשים כמו אל ילדים; לטייח את מגבלותיהן, ולחגוג את הניצחונות שלהן עם בלונים ועם אגדות על חיסול דרקונים. הוא לא עושה זאת לטובת הנשים; הן אומללות כתמיד. הוא עושה למען הקוהרנטיות והלגיטימיות של הסדר הליברלי.
מבט ריאליסטי על הטבע הנשי מאיים על המערכת, כי הנשים מייצגות את הטבע עצמו. נשים הן נס – הן חזקות, הן חורגות אל מעבר לארצי, אבל כוחן האמיתי צומח מעולם הדמדומים של כוחות לא מילוליים, קדם-רציונליים; עולם שבו הקווים מתלכדים, עולם שהוא, פשוט, לא ליברלי.
הטבע הוא הזר המאיים על הסדר הליברלי.
הוא מוכחש כשזה לא נוח, או מותאם לצרכים של הסדר הליברלי באמצעות המכשיר העליון של הלגיטימציה הליברלית – המדע. צבא של אקדמאים ממדעי החברה עסוק במשימת ההוכחה שגברים ונשים הם סובייקטים זהים המתאימים למשחק הצריכה והייצור.
ואיש כמובן אינו מופתע מכך שהמדע הצליח להשיג את המטרה שהציב, עם מאמרי מפתח כמו זה הנוגע ל"איום הסטראוטיפ" (Streotype Threat), ואלפי מאמרים שפיטים אחרים היוצרים יחד את התמונה המבוקשת.
כל השאר – שאר המחקר, שאר הממצאים – הופכים ללא יותר מאנקדוטות, זוטות.
מעתה, ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים אינם אלא עיוות של העין המתבוננת. המבט המשקר.
לכן, כדי לשמור על מראית העין שלפיה החברה מורכבת מאוסף של מכונות-בחירה רציונליות מגוונות אבל לגמרי שוות, כל חריגה שנובעת מן הטבע שלא ניתן לחמוק ממנו חייבת להיות מוסברת כנובעת מהחברה. וכך, כל גילוי של חוסר שוויון שורשי, שהתערבות מוגזמת של מאה שנה לא הצליחה לעקור לחלוטין, מהווה הוכחה שחולאיה של החברה ממאירים אפילו יותר מכפי ששיערנו.
הליברליזם אינו יכול לבלום את המהלך הזה, כי הוא נובע מהאתוס המכונן שלו.
הדבר האחד שהמערכת אינה יכולה להודות בו, הקלף הסורר האחד בלב המבנה הרעוע, הוא שבני אדם אינם שווים באותו מובן שהליברליזם מנופף בו – ושהם אינם אינדיבידואלים רציונליים ממקסמי-תועלת התרים בחופשיות אחר הבחירה הטובה יותר.
הם אינם יצורים ליברליים באופן מהותי. וחלקם אף פחות ליברלים מאחרים.
הקרייריסט ההומו מתאים יותר כאזרח של הסדר הליברלי מאישה שהיא אם לשלושה. זאת עובדה פשוטה. הוא מוגבל פחות על ידי כבלים שלא בחר בהם, והוא חופשי יותר לייצר ולצרוך – ולתרום לחתירה לעבר חברה שיש בה יותר ויותר בחירה.
האשה הטרנסית, תוספת חדשה למדי, היא המודל הליברלי המושלם – היא הרי מבטאת בעוצמה את השחרור מכבלים שלא בחרה בהם!
הנשים החדשות, הממלאות באופן לא פרופורציונלי את תפקידי הניהול הבכירים ואת הצבא, הן ללא ספק האוונגרד של הליברליזם. זהותן הבסיסית ביותר מתאשרת על ידי פעולה של צריכה ושל ניפוץ הכבלים הלא-בחיריים – עם רווח נוסף של שבירת תקרות זכוכית שקודם לכן היו מחוץ לתחומו של האינדיבידואל הבוחר הרציונלי שהוסתר על ידי הסינר.
לעת עתה, אין יותר ליברלי מזה. החזית הבאה תהיה, מן הסתם, שחרור 'הבוחר הרציונלי' המסתתר בגוף הילד/ה. המכונה כבר החלה להניע בכיוון הזה.
אין מקום לחוסר שוויון במשטר הזה, אין מקום לתפקידים משלימים. היחידים הליברלים אינם זקוקים זה לזה.
כבשנו את איתני הטבע בצורה כה מרשימה, עד שהחיים הפכו למגרש משחקים עבור האדם, המתאים את העולם לצרכיו ובחירותיו – או לפחות כך האתוס מבקש לספר. בסביבה של היכרויות באמצעות אלגוריתמים, של סצנות פיק-אפ, של ניהול אסטרטגי של שוק ההיכרויות ואופטימיזציה של הותרת מרב האופציות לטווח הארוך – בעולם כזה הזולת הופך להיות דבר שצורכים וזורקים.
ההוכחה המוחצת לניתוק שלנו הוא שאנו הולכים וכלים. המציאות הנוקבת – ובאופן מוזר, גם שביב התקווה – היא שהמודל הזה של ליברליזם הוא כת מוות.
האינדיבידואל הרציונלי מפסיד כי הוא אינו יכול להתרבות; הוא עסוק מדי בלחפש את עצמו.
היצרן-צרכן המושלם הוא עקר, כי יש רק מעט תועלת מיידית במחויבות; יש רק תועלת מועטה בהקרבה; יש מעט מאד תועלת בטווח הקצר מיצורים קטנים, קולניים ויקרים הקרויים ילדים.
כל עוד נאמץ אותם דימויים, אותו מסגור של תמונת העולם, אנו נישאר נתונים לאותה קללה של מי שהביאו אותנו עד כאן.
עלינו למצוא מחדש את הדרך איש אל רעהו. וללא אמונה ומחויבות לאחר, העתיד שלנו נעצר כאן.
האתגר של הדור שלנו ושל אלה שעתידים לבוא אחריו הוא עצום. המסגור של החיים כבופה קיומי הוא האוויר שאנו נושמים, ורק התנגדות פעילה ושיתוף פעולה רחב היקף יוכלו להתמודד איתן בהצלחה. אי אפשר להילחם בזה לבד; אנו זקוקים אלו לאלו.
נשים צריכות גברים, ילדים זקוקים לאימהות ולאבות. זה פשוט וזה נצחי – ועלינו לזכור זאת.
לסיום אני רוצה להדהד תחושה שפגשתי כאן בכינוס. יש לנו אמונה, חיוניות וחזון מרהיב של העתיד לפי דרכנו. הגיעה השעה לחיות בביטחון לאור הערכים הללו, כי הם אטרקטיביים מאוד בעולם צמא למשמעות.