כשהתחתנתי בשנת 2012 הכל היה נראה מושלם, אבל כאשר חלפו שנה ושנתיים בהם חיכינו כבר לילד וזה שוב ושוב נכשל, משהו החל להעיק על האופק שלנו.
ביקרנו אצל רופא מומחה וזה לצערנו ולתדהמתנו אישש את החשש שקיימת אצלנו בעיה משמעותית שתאפשר לנו להביא ילדים בריאים ושלמים לעולם.
הלב שלנו שקע, התחלנו להסתובב כמו צל אדם, רצוצים לחלוטין ממה שיהיה בעתיד והאם נוכל אי פעם לחבוק ילד משלנו.
אם עד אותו יום עוד היינו מאושרים ומחכים שהבעיה תיפתר, כעת החיוך שלנו נמחק וקמטים הופיעו על מצחנו…
ככל שהמשכנו בביקורי רופאים, הלך הסיפור והסתבך, הסיכויים הלכו וירדו והכאב הלך והתגבר בלב.
חלפו שבע שנים, עשרות טיפולים הסתיימו במפח נפש, וכעת נרשמנו להליך רפואי יקר במיוחד כשהפעם הסיכויים גבוהים במיוחד שניפקד בזש"ק.
הרבה תקוות תלינו בטיפול הייחודי והפעם היינו בטוחים שזה קורה, אנחנו הולכים לחבוק ילד בקרוב. התרגשות שאי אפשר לתאר.
שנה לאחר מכן, בשלב מתקדם מאד, כל הסיפור ירד לטמיון.
חושך שאי אפשר לתאר, שברון לב, התרסקות.
הייאוש מתחיל לחדור אלינו, אולי לא נצליח להביא ילדים, אנחנו על הקצה.
באחד מאותם ימים חשוכים, אני פוגש חבר טוב שבחיים לא הייתי חולם שהוא קשור איכשהו לעניינים שבדת או מסורת. בגלל הקשר הטוב ביננו, פתחתי קצת את הסיפור הכבד שעובר עליי ואז הוא שואל:
תגיד, ניסית ללכת לקבר הצדיק משטפנשט?
אני שואל נדהם, שטפ… מה?
והוא עונה בבטחון: שטפנשט, הצדיק משטפנשט!
מסתבר שהאיש, כמה שלא שתאמין עליו, מחובר מאד לצדיק משטפנשט ופשוט הציע לו לנסות. מה יש? מקסימום תראה ישועה.
אחרי כמה שכנועים שלו, גלגלתי את הרעיון לאשתי משך תקופה ובסוף החלטנו שאנחנו יוצאים לגבעתיים, לקבר הצדיק משטפנשט.
לילה, חמישי בערב, תהלים, תיקון הילדים, חושך מסביב ונר אחד מרצד על הקבר ומתחיל להצית בי בחזרה את התקווה.
אנחנו חוזרים הביתה בלי לדבר, כל אחד תפוס במחשבות ובעיקר מקווים שזה לא היה סתם הביקור הזה.
כמה חודשים לאחר מכן וישועה מתחילה להאיר את החשכה בפתאומיות, ללא טיפול, ללא הליך רפואי.