רבי אברהם מתתיהו משטפנשט
בן רבי מנחם נחום משטפנשט
בן מלך ישראל רבי ישראל מרוזי'ן
דור שישי למגיד הגדול ממזריטש
כ"ה כסליו תר"ח – כ"א תמוז תרצ"ג
ארונו הועלה לארץ, ביום ה' חשון תשכ"ט, חתן רבי יחיאל רובין, בן רבי אשר ישעיהו מרופשיץ (לפי מסורת אחרת: חתן ר' יצחק רייך – חתנו של רבי אשר ישעיהו מרופשיץ). בזיווג שני נשא את – שרה צפורה בת דודו רבי יוסף מונזון, חתנו של רבי ישראל מרוז'ין.
מנעוריו היה מקובל ואהוב על החסידים. אביו היה מעיד עליו: 'בני מתתיהו, הוא אדם השלם'. סבו הרוז'יני אמר בהולדתו: 'שמו מתתיהו, מפני שהוא ממש כמו מתתיהו הזקן של חנוכה, ויהיה בעל כח להושיע כמתתיהו בעל הנס'.
עם הסתלקות אביו בשנת תרכ"ט, בהיותו בן עשרים ואחד, מילא את מקום אביו באדמו"רות שטפנשט שברומניה.
חסידיו נאמדו באלפים והשפעתו על יהודי רומניה, מבין כל החוגים, היתה עצומה. היה לדמות לאומית ליהדות זו. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחום לבבי.
בתשובה להלכה, כותב רבי בצלאל זאב שפרן: 'ומי לא ידע כמה גדול כוחו של אותו זקן, קדוש ישראל, בן מלכי קדם, מאן מלכי רבנן, העובד את ה' ביראה ובאהבה וירא את ה' מאד, וגם נשיא אלקים הוא בתוכנו, פאר מדינתנו… ולא יהין שום אחד מאחינו בני ישראל לעבור על דבריו הקדושים' (שו"ת הרב"ז ח"א, יו"ד סימן קטז).
המעיט באמירת דברי תורה וגם שיחות כמעט שלא נשמעו ממנו.
אגדות סופרו על תפילותיו, שארכו שעות, מבלי שהיה משמיע קול.
בתפילת מוסף של ראש השנה, עמד שחוח שתי שעות רצופות, מבלי שהניע אבר. כך גם ב'נענועים' של חג הסוכות.
התפרסם בנדיבותו לצדקה, ולא אחת הלכו כל כספי הפדיונות לאלמנות ויתומים.
בהלוויתו בעיר שטפנשט השתתפו רבבות. אחיינו, רבי מנחם נחום מאיצקן (ע"ע), אמור היה למלא את מקומו, אולם הוא נפטר כחודש לפניו, בכ"א בסיון.
קברו בבית הקברות 'נחלת יצחק' בת"א, הפך להיות מוקד תפילה לאלפים ורבים נושעו בתפילתם ליד ציונו.
אם היה אדמו"ר, שהיה לדמות לאומית ליהודים ולהבדיל שאינם בני ברית כאחד, ולא רק מנהיג לעדת חסידים, קטנה או גדולה, הרי היה זה רבי אברהם מתתיהו פרידמן, משטפנשט, עיירה קטנה ברומניה, לא הרחק מגבול בסרביה.
כל יהודי, גם רחוק מדרך התורה והמצוות, לא עשה דבר מכריע בחייו, מבלי להיות תחילה אצל רבי אברהם מתתיהו. ראה מחד, מה שכותב עליו, הדמות המרכזית התורנית של יהדות רומניה – רבי בצלאל זאב שפרן (אביהם של משפחת הרבנים המסועפת לבית שפרן), בספרו שו"ת הרב"ז (ח"א יו"ד סימן קטז)
"כי הנה מה יפה כוחו של אותו צדיק, האי סבא קדישא, אדמו"ר הר"צ שליט"א, להיות גוזר על הרב דמתא, הסמוך ונראה, לאיתן מושב קדשו, עיר שטפנשט, ומי לא ידע כמה גדול כוחו של אותו זקן, קדוש ישראל, בן מלכי קדם, מאן מלכי רבנן, העובד את ה' ביראה ובאהבה, ירא את ה' מאוד, וגם נשיא אלקים הוא בתוכנו, פאר מדינתנו ואיך הרהיב הרב דמתא עוז בנפשו, להיות מסרב לגדול, קדוש ה' מכובד, זקן ונשוא פנים… וכל שכן בנידון דידן, אשר רבים מאחב"י, הקרובים והרחוקים, יתנו אוזן קשבת, לדברי כ"ק אדמו"ר הרה"צ המפורסם שליט"א ולא יהין שום אחד מאחינו בני ישראל, לעבור על דבריו הקדושים, אל כל אשר יאמר כי הוא זה…"
מאידך, ראה את דבריו של ד"ר מיכאל לנדאו, שהיה ציר הפרלמט הרומני, ובארץ היה מייסד ומנהל מפעל הפיס, בספרו האוטוביוגרפי 'מאבק חיי': "הארלאו, היתה עיירה יהודית טפוסית במולדובה, מחוזה הצפוני של רומניה. בחורף, בימי חנוכה, היה מועד ביקורו של הרבי משטפנשט שהיה נערץ ומכובד על ידי הכל באזורינו. אנשים וטף היו יוצאים לקראתו בכביש הבא מבוטושאני, עם דליי מים, וחיכו לבואה של השיירה. בהתקרבה היו מחזיקי הדליים שופכים את המים על הכביש לפני ארבעת הסוסים של 'הפאיטון' (הכרכרה) שבו ישב הרבי הנערץ – כדי שלא יתרוממו ענני אבק. לשיירה היו מצטרפים אחר כך כל בני העיירה, מי ברכב ומי ברגל. כל יצור חי בעיירה היה מצפה בקוצר רוח לבואם של האורחים ומלוויהם".
רבינו נולד בא' חנוכה תר"ח, בחיי הסבא הגדול רבי ישראל מרוז'ין. רבינו היה אומר, שזוכר הוא – והוא היה בן פחות משלוש בלבד בפטירת הסבא – כשהסבא לימד אותו את אותיות הא'-ב' עד האות י', הסבא לקחו על ברכיו ולמדו את האותיות א"ב, נעצר באות י', ואמר, כעת עשיתיך יהודי טוב. אביו – האדמו"ר רבי מנחם נחום, בנו של רבי ישראל מרוז'ין, הקים את חצרו בשטפנשט.
על ילדותו סופר מפי אחד שהכירו (סופר גוי):
"מבין חרכי עיניו של ילד חכם זה – שהיה מפליא את רואיו, גם ביפיפותו החיצוני, היה קורן זיו חכמה ותמימות ופנים שלו הדומות למלאך ה' צבאות, הראו סימן של השם 'ישראל' והתעמקות בתורה… הרבה פעמים לקח חבל לשיחות החסידים – ישב דומם בדרך ארץ ובנימוס והקשיב להרצאת הדברים, שהיה רגיל לספר אחד מגדולי החסידים… השתלם ידיעה רבה בספרות היהדות והתעמק בה, ואין זה פלא, שכל שיחותיו ועצותיו ופסקיו, היו כולם בנויים ונובעים, מספר התנ"ך והתלמוד. במלאת לו שלוש עשרה שנה, רבתה השמחה בבית אביו. גם אביו – כמובן, היה שרוי בשמחה גדולה, אך תוך כדי השמחה, נשמעו מפיו מלים אלו: 'בני מתתיהו, הוא כעץ שאינו עושה פירות' – אמירה זו של הצדיק תורגמה למאות, והרבה אנשים עמלו להבין כונתה, ולא הובנה על בוריה, עד שהזמן עצמו הוכיח את אמיתות ופשטות דברים אלו, שנאמרו ברוח הקודש, כי רבי מתתיהו לא הותיר אחריו זרע של קיימא".
לאחר נישואיו, ישב סמוך על שולחן אביו בשטפנשט, שהיה מרבה בשבחו של בנו היחיד. פעם אחת התבטא: בני, אברהם מתתיהו, הוא אדם השלם.
בגיל צעיר, בהיותו בן עשרים ואחד, נתייתם מאביו, רבי מנחם נחום, שנסתלק בעיר יאסי, אליה נסע לשאול ברופאים, ביום י"ד בכסלו תרכ"ט ושם מנוחתו כבוד.
רבי אברהם מתתיהו סירב בתחילה לקבל את עול ההנהגה בגיל כה צעיר, ואולם לחצו עליו הדודים – בני רבי ישראל מרוז'ין, וגם החסידים שהעריצו את אישיותו לא הרפו מבקשתם כי יתהדר באיצטלת האדמו"רות, ולבסוף הסכים לכהן על מקום אביו ובעירו של אביו.
כמו אביו, לא הרבה לומר דברי תורה. ברבים לא השמיע דברי תורה, על אף כששים וחמש שנות הנהגה(!), אבל שיחות חולין של תלמידי חכמים נשמעו ממנו זעיר מזעיר. בכל זאת, כפי שאמרנו, היה לדמות המרכזית ברומניה.
על אביו ועליו, נאמר: 'אין אומר, ואין דברים, בלי נשמע קולם', ובכל זאת: 'בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם!'
מלבד ההמונים שנהרו אל בית מדרשו, היתה לו חבורה של חסידים נבחרים, שכונו ה'יושבים'. זו היתה קבוצת למדנים, קרוב למאה במספר, שישבו בבית המדרש ועסקו בתורה. החבורה הזו היתה חביבה מאד על רבינו, וכל צרכיהם ומחסורם היו עליו.
הרב אלישע הכהן פקשר, שכתב תולדות של רבי אברהם מתתיהו, בביטאון 'תפארת ישראל' (סיון-תמוז תדש"ם)מתאר: 'מידת הצנע לכת, שהיתה נר לרגלם של רבותינו הקדושים, ובפרט רבינו, שהשתדל להסתיר מעין כל, הנהגותיו וסדריו, מקשה על הבא להעלות על הכתב, הליכותיו ודרכיו'.
הסיפורים אודות רבי אברהם מתתיהו, מדרך הטבע, קשורים בהנהגתו בקדושה, בענייני יום יום, בשבתות ובמועדים. כמובן, שלא חסרו סיפורי מופת מופלאים, שסופרו ממנו.
הנה כמה מהליכותיו: בתפילת השחר האריך עד לשעות הצהריים ורק אז הוכנס אוכל לחדרו. המגשים שהוכנו לו, היו מלאים בכל טוב – וכך מידי יום ביומו, אולם אכילתו היתה מועטת ביותר והמגשים המלאים, היו מועברים ל'יושבים' בבית המדרש.
מלבד התבודדותו בתפילה במשך שעות מרובות, התבודד עוד שלוש שעות ואלה היו קודש ללימוד תורה וקבלה ואיש לא ידע במה עסק, כי תמיד דאג להחזרת הספרים למקומם, לפני שפתח את דלתות החדר.
תיאורים נפלאים נותרו לנו, מאמירת 'שלום עליכם' וסדר ליל שבת. בלשונו של הגאון רבי נחום שמריהו שכטר רבה של הוש ודראבאן, חסידו המובהק, שחיבר עליו הספד בשם 'עניית אמן': 'בליל שבת קודש, באמרו 'שלום עליכם', נהם כארי וחיל ורעדה אחזתו בכל גופו'.
במוסף של ראש השנה, עמד על מקומו במשך שעתיים רצופות ובלשון הרב שכטר בהספדו הנ"ל 'עניית אמן': 'וממש לא היה זה בכח אנושי, כי נשברו עצמותיו מכף רגל ועד ראש'.
האדמו"ר מרימניץ ששימש את רבינו בשנותיו האחרונות, מספר שהעמידה על המקום, היתה בדומיה מוחלטת, רק גניחה אחת היתה מושמעת ובשנה שלפני הסתלקותו השמיע שתי גניחות.
עבודה מיוחדת היתה בנענועי הלולב בחג הסוכות.
מעדות הרב שכטר: 'מי שראה עבודתו הקדושה ב'נענועים', ראה שהוא למעלה מדרך הטבע ואין זה בכח אנושי, כי עמד שחוח כמה שעות רצופים, כמעט כפוף עד לארץ, והיה מכוסה בטליתו על פניו, עד החגורה, רק ידיו – שאחז בהם הד' מינים – היו מגולים, והכל ראו את אגלי הזעה שנטפו מידיו'.
על מעשה פלא בעת ה'נענועים', סיפר האדמו"ר מרימניץ, שאף שאגלי הזיעה היו נוטפים מידי רבינו אז, עם כל זה ה'אתרוג' היה תמיד יבש.
בשמחת תורה היה רוקד עם הספר תורה, בשמחה עצומה – אף בעת זקנותו המופלגת – כאיש צעיר ועול ימים ופניו צהבו כמלאך ה' צבאות, והיה לפלא בעיני כל רואיו.
ענין מיוחד היה, בנסיעתו בכל שנה אל קבר אביו ביאס. נשתמר לנו תיאור מלא, מעדותו של ר' ברוך בלומנפלד, מזקני חסידי שטפנשט. (נתפרסם במסילות, גליון כ"ח, ניסן תשנ"ח).
"כל שנה, ביום שני שלאחר 'שבת מברכים' – חודש כסליו, היה הרב משטפנשט, רבי אברהם מתתיהו, נוסע ליאסי, לרגל היא"צ של אביו רבי מנחם נחום, בנו הרביעי של מרן הסבא קדישא מרוז'ין זיע"א, שנטמן ביאסי. נסיעה זו של רבינו לשם, היתה מלווה ברעש גדול. בכל מקום אשר דבר הרבי ושמעו מגיע, צהלה ורינה להמוני החסידים, שאגב נסיעה זו, זכו כי פמליית הצדיק תעבור דרך עירם. ביאסי היה לחסידי שטפנשט, בית מדרש מפואר במרכז העיר".
וכה היה סדר מסלולם
"לפנות ערב היה מגיע לסוליצא".
"יהודי שטפנשט היו מלוים את הרבי בראשית הדרך, ואילו כעשרה ק"מ לפני העיירה סוליצא, היו כבר ממתינים שם יהודי העיר, לקבלת פנים, טרם הגיעו לעיר. רבים, רבים, השתרכו ברגל ובעגלות, למקום קבלת הפנים, וכן באו לקראת הרבי, חסידים רוכבים על סוסים ולבושים במדי צבא, כלגיונו של מלך. עד צהרי יום רביעי, נשאר הרבי בסוליצא, אשר הפכה פניה לכבוד הביקור וכל חיי העיירה נסובו סביב הרב ואכסנייתו".
"ביום רביעי בצהריים, יצאה שיירת הרבי ל'פרומושיקה', מרחק שעתיים נסיעה מסוליצא".
"בחצי הדרך, כבר ממתינים יהודי פרומושיקה, לקבל את פני הרבי בתופים ובמחולות ובקול רעש גדול. במקום זה שהה הרבי רק יממה אחת, היינו עד יום חמישי בצהריים, אך היממה הזו נתנה את אותותיה בעיירה, במשך שנה שלימה! ביום ה' בצהריים יצא הרבי להארלוי, המרוחקת 18 ק"מ מפרומושיקה. הדרך כולה היתה סואנת ומליאה ביהודים מפרומושיקה ומהארלוי, שליוו את הרבי ופמלייתו החשובה, ואפילו גויים מאצולת הארץ, כל האינטליגנציה החברתית, ראשי העיר והמשטרה וכו', היו בין מקבלי הפנים. הרבי בירך לשלום, באורך רוח, לכולם, הן לבני ברית והן לשאינם, והיה נשאר בהארלוי לשתי שבתות".
"לפני בית האכסניא של הרבי, היה נמצא משמר כבוד של המשטרה, יום ולילה, כאות הוקרה וכבוד, וגם כדי לשמור על הסדר של הציבור הגדול שהיה מגיע לאכסניית הרבי. מעניינת התייחסותו של הרבי לאותם שוטרים, שהיה מחלק מטבע כמתנה, למשמר, בכל פעם שהיה יוצא מהבית לתפילת שחרית, והשוטרים היו משתדלים להיות בדיוק באותה שעה במשמרת, כדי לזכות במתנת ידו".
"מהנהגתו של הרבי אז, זכורה לי במיוחד העובדה, כי הוא עצמו מעולם לא חילק שיריים. בעת עריכת השולחן בליל שבת קודש באכסניה, היה הרבי מזיז את הצלחת שלו קמעא מלפניו, ומיד היו החסידים חוטפים שיריים, והרבי היה מתבונן ומחייך. רק בשבת בבוקר, הרבי היה עושה קידוש בבית הכנסת הגדול. אך בסעודה ג', מלוה מלכה, וכאמור, בליל שבת קודש, הרבי ערך את שולחנו באכסניה, שהיתה צרה מהכיל את מאות האנשים, שכיסו כל פתח וחלון, כדי לזכות להביט בצורתו הקדושה".
"בשנת תרצ"ג, בעת ביקורו 'האחרון' של הרבי בהארלוי, כחצי שנה לפני הסתלקותו, ראו שינוי בהנהגתו, בעת הקידוש בצפרא דשבתא".
"וכך היה הסדר ה'פראוין', כשהיו נכנסים לחדר קדשו של הרבי, על השולחן היו תמיד, שני פמוטי כסף ובהם שני נרות דולקים. כשהיה בא לבית הכנסת, היה ניגש לפינת בית הכנסת בקרן דרומית מזרחית, שם סגרו לו עם מחיצה, 'דאוין שטיבל', כמנהג בית רוז'ין, והיה יוצא משם, רק כשעלה לתורה 'שלישי', כמנהגו הקדוש".
עם הסתלקותו של הצדיק משטפנשט בכ"א תמוז תרצ"ג הנציחו החסידים הרבים את זכרו בישיבה לתלמידים שנקראה 'בית אברהם' שהוקמה בחצר שטפנשט בראשות רב העיר רבי יוסף ברייאר זצ"ל שכיהן בראשות הישיבה, ובעוד פעולות הנצחה.
קברו בבית העלמין בשטפנשט הפך כמוקד עליה לרגל וכתחליף לחצר הפורחת והמשגשגת, חסידים ומקורבים לצד עמך בית ישראל היו מספרים ניסים ונפלאות שחוללו תפילות ותחנונים על קברו של הצדיק, בשטפנשט היווה קברו מוקד עליה לרבבות. עד שנת תשכ"ט (1968) שאז העלו גדולי החסידים את ארונו ארצה ונמצא גופו שלם כביום פטירתו (לאחר 36 שנה מהסתלקותו). מפורסם במיוחד מקום קברו בבית העלמין נחלת יצחק על גבול תל אביב-גבעתיים כמקודש וכמסוגל לפעול ישועות וסגולות מיוחדות לזרע של קיימא, לזיווגים, ולרפואה נקשרו לקבר הצדיק, ומוסדות שטפנשט מקיימים במקום תפילת רבים קבועה מדי יום חמישי בערב להמוני יהודים מכל רחבי הארץ הפוקדים את חלקת הקבר.
הגה"ח רבי לוי פרסמן זצ"ל
נמנה על זקני עדת שטפנשט נודע כמעריץ נלהב לבית שטפנשט ורוז'ין הסתלקותו הסירה מנופה של חסידות שטפנשט דמות קמאית של חסיד אמיתי,
בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, דבוק בלב ונפש לצדיקי אמת, ומנחילי מורשת הצדיקים בכלל, וצדיקי בית שטפנשט בפרט,
הרה"ח רבי לוי פרסמן ע"ה, שהלך לעולמו – במוצאי שבת י"ב בטבת התשע"א. בקרב משתתפי ההילולות בשטפנשט, זכורה דמותו של רבי לוי, שניחן בקול ערב, כשהיה משורר מניגוני מרן הצדיק משטפנשט, אותם זכה לשמוע מאביו ז"ל. אביו של רבי זכה שהאדמו"ר הראשון מהוסיאטין, רבי מרדכי-שרגא-פייביש זצ"ל, בנו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, יניח לו תפילין ביום הגיעו למצוות.
רבי לוי היה מספר, כי בחג השבועות האחרון לחיי הרבי משטפנשט, זכה אביו לשהות במחיצתו ברומניה, ואוזניו קלטו שני ניגונים של רגש ושמחה. האב סיפר בערגה על רשמי אותו חג שבועות אחרון לחיי הצדיק, שנחרטו עמוק בזיכרונו ובליבו. רבי לוי פרסמן היה תלמיד חכם הבקי בחדרי התורה וההלכה. הוא ניחן גם בזיכרון פנומינלי והיה דולה מתורת החסידות הצדיקים, ומשקה לפרחי החסידים שהיו שותים בצמא את דבריו המאלפים. רבי לוי נולד בעיירה טלנשט שבמחוז בסרביה. הגיע לסיביר במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה, שם כיהן כרב. כעבור תקופה עלה ר' לוי לארץ והתישב בנחלת הר חב"ד, שבקרית מלאכי. נראה כי למרות שלא הצליח ר' לוי לבקר שוב בצעירותו, אצל האדמו"ר מהוסיאטין, עדיין נוצר בליבו קשר בל ינתק לבית רוז'ין, שבא בין היתר לידי ביטוי בקרבתו הגדולה לחצר שטפנשט. ולשורר את ניגוניה בערגה וכיסופים לרבי לוי פרסמן שהיה גר בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי, היה שכן דלת ליד דלת, אף הוא מחסידי קמאי, רבי מרדכי קוזלינר ז"ל. יחדיו עלו השניים מרוסיה הקומוניסטית ולשניהם זיכרונות משותפים מההווי החסידי בינות למשטרים אפלים. מספר בנו, רבי שמואל אליעזר ני"ו אנקדוטה היסטורית מעניינת: אבי ז"ל זכה יחד עם חסידים נוספים לעשות ציון לצדיק, לשמירת אוהל קברו של הסבא קדישא מרוז'ין. היה זה בשנת תשט"ו לערך, כאשר זכו הם לפקוד את קבר מרן הסבא קדישא מרוז'ין, הטמון בסדיגורה שבפלך טשרנוביץ. החסידים שערכו תפילה בקבר מרן מרוז'ין, הזדעזעו לראות את העזובה הרבה והסכנה לשלמות קברו, ובעצה אחת החליטו ליצוק יציקת ענק של בטון, על כל מרחב האוהל. למען לא ישלחו זדים ציפורניהם בקבר המקודש. רבי מרדכי קוזלינר ז"ל וחבריו, ר' מנדל פוטרפס ז"ל ור' מוטל רבינוביץ ז"ל, הקבוצה החסידית שיחדו בעל חברת בנייה, ובאישון ליל הם ביצעו את העבודה לשימור המקום הטהור. יציקת בטון זו והכיפה שמעליה, עומדים, ניצבים וקיימים, עד היום הזה, בזכות מסירות נפשם של חסידים אלו. רבי מרדכי קוזלינר אף חרט את נוסח המצבה, עליה רשומים שמות הטמונים במקום קדוש זה, הלא הם: מרן הסבא קדישא מרוז'ין, מרן אדמוה"ז מסאדיגורה, מרן אדמו"ר מליעווא, ועוד מנכדיו זיע"א. כשפגש פעם החסיד רבי מרדכי בארצות הברית את הרה"ק האדמו"ר מרימניץ זצ"ל, שהיה תלמידו של מרן הצדיק משטפנשט, אותו הכירו עוד ברומניה, התרגש הרבי למראה פניו ובירך 'שהחיינו' בשם ומלכות. תהא נפשם צרורה בצרור החיים