בגמ' מו"ק (ט, א) מצינו שבירכו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכן ליחרוב ביתך וכן לא תחזי שתא חדתי, שהלשון היה כקללה, ובאמת המחשבה היה לברכה שתוליד בנים ולא ימותו וכן שיחרב בית קבורתך, וכן שלא תמות אשתך ותצטרך לישא אשה אחרת, ולכאורה למה אמר לשון ברכה בלשון קללה. וביאורו דלפעמים בשעה שאדם מברך לחבירו מידת הדין מקטרג לבטל הברכה, לכן אמרו בלשון קללה להיות המקטרג סבור שהוא קללה ממש, דמחשבה שבלב אין המלאך יודע, ובאמת מחשבתו היה לטובה, ויתקיים ברכתו בלי מונע.
