אשכחנא מרגניתא להרב חיד"א, בשיירי שיריים שבסוף ספר חיים שאל חלק א סימן יר"א, דאייתי בידיה מנהגו של הרב הקדוש מוה"ר שלום שרעבי, זכותו יגן עלינו אמן, דהיה נוהג בבית מדרשו בכל ערב שבת קודם תפילת מנחה, לעשות התרת קללות לו ולכל בני ביתו, כאשר יעויין שם, ולבי אומר לי, דכיון דמר ניהו היה גלגול רבינו הקדוש האר"י, זכותו יגן עלינו אמן, וממלא מקומו כנודע, יודע צדיק מה שעבר עליו בערב שבת פעם אחת בבני ביתו מקללות וקטטות, וזוהי סיבה דהיה ירא וחרד על הדבר הזה, ולכך היה נזהר לעשות זה בכל ערב שבת. ובספר טהרת הקודש כתב, דשמע טעם נכון על מה שנוהגין דמברכין את בניהם ובנותיהם בכל שבת ויום טוב, מפני דבימי החול לפעמים האב והאם מקללין אותם מרוב הצער, או מאיזה סיבה שיארע, ולכן עתה בזמן השמח, מבטלין אותן הקללות על ידי הברכות, והעת גורמת שגם המלאך רע יענה אמן, ואגב נוהגים לברך שאר אנשים וכו', יעויין שם, וזה יועיל למה שמקללים הם, אך לאחרים שקללו, התיקון הוא מה שהיה נוהג מוה"ר שלום שרעבי זכר צדיק וקדוש לברכה, כאמור, אלא דזה דבר קשה למצוא בכל ערב שבת מנין עשרה שימתינו, ורחוק לקבצם, ורובא דעלמא עושין כן בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, אכן אני הדל נהגתי לפחות פעם אחת בחדש, ועל הרוב אני מבקש שיהיה במשמרת ערב ראש חדש, לכוין על כל ימי החודש, וכשם שאנחנו מבקשים על טהרת חשבון עונות, כן על התרת קללות, והיותו יום צום וריבוי תפילה ולימוד, והרהור תשובה, הוא עזר וסיוע לקבל עתירתינו על התרת קללות גם כן, שיהפכו כולם לטובה ולברכה, ולעיל סימן א, כבר הרחבתי הדיבור בענין הקללות, פוק חזי מה שכתבתי שם.

לאשה אחת היו לה בנים והיתה מקללת אותם תמיד, אמר בעלה לאיש אחד מה אעשה לה, א"ל אני אמנעה, כשהיא מקללת זו את בניה היה עונה אמן אחריה. אמרה אם אני מקללת אין בלבי שיתקיימו הקללות בהם, אמר אם תבקשו להם טובות אומר אמן, ואם תבקשו להם רעות אומר אמן, ומנעה. אמרו לו אם היו הקללות מתקיימות הרי גרמא שלך, אמר מוטב שאחטא פעם או פעמים כדי למנוע ממנה. ועוד קודם שאני עונה אמן אחר דבריה אני אומר יחיו, בלחש, ועונה אמן בקול רם.

אשה כשמינקת לבנה תזהר להוציא קללה מפיה כי סכנה היא לולד וכן לא ישמע קללה בשעה זו.

יזהר אדם בשעה שהוא כועס לא יקלל את עצמו, כי המחבלים והמקטרגים עומדים ומקבלים דבריו, פוק חזי, במשה שבשעה שבקש כמה פעמים מיתה על עצמו והיה לתועלתן של ישראל לא נתקבלו דבריו כו'.

בגמ' מו"ק (ט, א) מצינו שבירכו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכן ליחרוב ביתך וכן לא תחזי שתא חדתי, שהלשון היה כקללה, ובאמת המחשבה היה לברכה שתוליד בנים ולא ימותו וכן שיחרב בית קבורתך, וכן שלא תמות אשתך ותצטרך לישא אשה אחרת, ולכאורה למה אמר לשון ברכה בלשון קללה. וביאורו דלפעמים בשעה שאדם מברך לחבירו מידת הדין מקטרג לבטל הברכה, לכן אמרו בלשון קללה להיות המקטרג סבור שהוא קללה ממש, דמחשבה שבלב אין המלאך יודע, ובאמת מחשבתו היה לטובה, ויתקיים ברכתו בלי מונע.

כששותה אחד לחבירו ואומר לחיים, שאין להשיב טובים לכו לחיים טובים לבד, כי 'לחיים טובים' (165) לבד גימ' 'קללה' (165), רק ישיב לחיים טובים ולשלום.

וכן יש משחיתים מיוחדים הנקראים 'אוררי יום' הם ממונים על מי שמקלל עצמו באיזה שבועה או שמקלל עצמו בכעס, ונוטלין האי קללה ומקרבין אותה אל נחש עקלתון כת של סמאל, ועל ידי כך הוא מקטרג, ומעיר צרות רבות.

כתבו המקובלים שלא יקלל שום רשע שימות, רק יבקש מהשם יתברך שיחזור לבו לשוב לתשובה. וכן על מלך או שר לא יבקש מיתה רק יתפלל ויבקש שהשם יתברך יהפוך לבבו למוטב כמו שכתוב במשלי (כא, א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. גם כתבו, כל הקללות שאדם מקלל לוקח השטן ומביא לפני הקב"ה בשעה שאדם בסכנה, ועל זה אמרו חז"ל אל יפתח פיו לשטן.

יש מלאך אחד שמו קריא"ל, הוא המלאך שהיה עומד אצל המזבח והיה בולע כל דשן המזבח, והוא היה המשים הברכות בפי בלעם, ומוליך הנשמות בכל העולם, וז"ש הנביא 'השמן לב העם הזה', אותיות 'נשמה בלעם', וזש"ה ויק"ר א"ל בלעם, אל תקרי 'ויק"ר א"ל' אלא קריא"ל. וכשיקללך אדם תאמר ג' פעמים קריא"ל. (ילקוט ראובני פרשת צו אות כה) ולא ניתן זה אלא לאנשי שם היודעים שורש השם הזה וכונתו, ומכוונים בו בהרהור, ולא להוציאו בשפתיו, ואף זה דיועיל הוא בעת ששמע הקללות באזניו, אכן אם אחרים קללו אותו והוא לא ידע לא יועיל לו. (כף החיים, פאלאג'י סימן ל"ב אות יז)