החזן הרומני ששרד את אושוויץ בזכות ניגוני התפילה, הוא ר' ישראל גולדברגר, כיום בן 99, המתגורר ביישוב ניר גלים, סמוך לאשדוד. בשבילו, הכל היה שווה, כדי לראות את "האור של 300 ילדים ישראלים שיוצאים במושב שלי מבית הכנסת". בשבילו "זאת הנקמה הכי גדולה בנאצים".
בראיון שפורסם על ידי יפעת ארליך, מתגלה סיפור מרתק של ניצול שואה שנולד בסאטו מארה (סאטמאר) שברומניה, שרד את ברגן בלזן והמשיך בתפקידו כחזן עשרות שנים במושב ניר גלים, שם זכה לראות להקים את ביתו, לגדל את שלוש בנותיו, אתי, ורדה ומלכי, לראות את שבעת נכדיו ו־16 ניניו. "בזכות החזנות נשארתי בחיים", הוא אומר.
ר' ישראל לא שוכח את זכרונות ילדותו. "בכל ערב שבת היה הרחוב של בית הכנסת הגדול נצבע ב"נהר" שחור של החסידים שמיהרו לקבל את פני השבת. משפחתי היתה חלק מחסידות סאטמר, שהונהגה על ידי הרב יואל טייטלבוים, המכונה הרבי מסאטמאר". ר' ישראל ממשיך לראות את עצמו כיום חסיד סאטמאר.
הרב שמואל גולדברגר, אביו של ר' ישראל, היה בעל בית מזרח בעיירה, 'קרעטשמע' בלשון העם, ממנו עשה לביתו. בשנת תרפ"ב נולד ישראל, ובגיל 5, נפטרה אמו, בהותירה 8 ילדים יתומים. אביו התחתן עד דודתו, אחות אמו והיא זכורה כאם מסורה. "דודתי, אמי השנייה, היא הראשונה שהלכה באושוויץ יד ביד עם אחותי הקטנה. ככה אנחנו חיים את הזיכרון, יותר מדי", הוא אומר.
כבר כילד, שרוליק הקטן אהב לשיר. בבית שר בלי הפסקה, ומאחר שבחסידות לא היה מקובל שילדים ישירו בבית הכנסת, הוא לא קיבל תפקיד רשמי. אחרי הבר מצווה, הוזמן לראשונה לעבור לפני התיבה – וזכה לשבחים.
עם התבגרותו הלך והתעצב קולו לטנור־בריטון. השילוב בין הקול הערב לנשמה שהכניס למילים הרעיד לבבות. הוא נקרא שוב ושוב, על אף גילו הצעיר, להתחזן בבית הכנסת הגדול של סאטמאר. "לא היה הרבה כסף לקנות תקליטים. אבא קנה תקליט אחד של יוסל'ה רוזנבלט, ואני שמעתי אותו שוב ושוב וכמובן ניסיתי לחקותו. היו עוד תקליטים שעברו מיד ליד, למשל של החזן זבולון קוורטין, שגם אותו אהבתי מאוד".
באחת ההזדמנויות, לקח אותו אביו לשיר בפני החזן של בית הכנסת הגדול בבודפשט, שהגיע לביקור בסאטמאר. האב ביקש לדעת אם צפוי לבנו עתיד כחזן מקצועי, ואם כדאי להשקיע ולממן לו שיעורי מוזיקה. החזן המדופלם הנהן בהתלהבות, וישראל נשלח ללמוד אצל החזן הראשי בסאטמאר. הוא לא הספיק הרבה, מפני ש"קצת אחר כך פרצה המלחמה".
סאטו מארה, על 17 אלף יהודיה, שתתה את כוס התרעלה עד תומה.
הרב שמואל גולדברגר, אביו של ר' ישראל, הספיק לעשות עסקה עם אחד הגנרלים ההונגרים שהסתיר כמה יהודים אצלו במחנה, שישמור גם על בנו ישראל, תמורת ידידותו רבת השנים עם הגנרל, שהיה מעניק לו יין חינם.
בהמשך גויסה הקבוצה לפלוגות העבודה ונשלחה לאוקראינה. רבים לא שרדו את המסע הקשה ואת ההתעללות שעברו בדרכים. ישראל שרד. מאוקראינה הועברה הקבוצה לבודפשט שבהונגריה, שם ניצל ישראל ממוות ומרעב, אך לבסוף נתפס והועלה על רכבת למחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה.
"הצלחתי לשמור בכיס את התפילין מבר המצווה". ומציג אותו לראווה. "בכל בוקר היה תור לתפילין. אחד הספיק להניח רק חצי יד, השני רק שלח מבט חטוף בתפילין והתמלא כוח. הדחף הזה, להיתפס במשהו – זה דבר שאי אפשר לתאר במילים. האמונה עזרה להישאר בחיים".
אמונתו של ר' ישראל לא נסדקה, גם בגיא צלמוות. ר' ישראל מספר על הימים האלה, "האמונה היא פשוטה וצרופה, בלי פניות ובלי שאלות. מה פתאום לשאול? רק להרים את הידיים לשמיים, להרים את העיניים ולומר: 'ריבונו של עולם, נו, נו…'.
לקראת סוף המלחמה הפך ברגן בלזן למחנה מוות, מהזנחה, מהרעבה, ממחלות ומתשישות. האסירים קיבלו פרוסת לחם אחת ביום, עד שגם המעט הזה פסק. "מצד השומרים לא קיבלתי יחס מיוחד בגלל ששרתי או ניגנתי חזנות בתפילות שהזדמנו לי. המפגש היחיד שלהם איתנו היה כשבאו להרביץ. כל אסיר דאג לעצמו, חשב איפה הוא יכול להשיג קצת אוכל. כל פיסת מזון שהושגה היתה חיים. אכלתי עשבים והמשכתי לשמש כחזן, כדי שאולי מישהו ייתן לי משהו".
הוא לא זוכר רגע שבו נדם קולו גם מול המראות הקשים ביותר. "החזנות עודדה אותי. היא הזכירה את הבית, וזה נתן כוח. הייתי עצוב מזה שסידור התפילות שלי עם מנגינות ביידיש אבד בדרכים, אבל המשכתי להתפלל כחזן ממה שזכרתי. הייתי במחנה גם בראש השנה וביום כיפור, אבל כל אחד מלמל משהו לעצמו בשקט. לא היה אפשר לקיים תפילה במניין".
"בברגן בלזן הייתי עובר בצריפים, עוצר ליד הדרגשים ומשורר חזנות או שר ביידיש", מספר ישראל גולדברגר, כשהוא צלול וזקוף להפליא כעת, כבן 99. "היה שקט, ושמעתי בכי פה ושם. אנשים התגעגעו לקצת נחמה. נזכרו בבית, בילדים, באישה. למחרת הודו לי, עם כף של אוכל שמיועד לחזירים – וזה החיה אותי".
לקראת פסח 1945, ובחסות הכאוס במחנה, הצליח ר' ישראל לציין את החג. "בתמורה לזהב קנו יהודים אמידים קמח מהגרמנים. כיוון ששרתי, הכירו אותי והזמינו אותי להצטרף. בישלו שם תפוחי אדמה, ואני קיבלתי את הקליפות. חתיכת מצה קטנה שמרתי לאפיקומן. אחר כך דחפתי אותה לתיק התפילין – והיא הגיעה איתי הביתה".
אבל עד השחרור הסופי עבר תלאות. אחרי שבעה חודשים בברגן בלזן הועלה על רכבת למחנה הריכוז טרזיינשטט שבצ'כיה. "הנסיעה היתה תענוג, כי הקרונות היו פתוחים, אבל אמריקנים הפציצו את הקרונות והרבה אנשים נהרגו. הנס שלי היה שעם השכל העקום שלי קפצתי לבור בתוך היער. כשקמתי, כולם מסביבי היו מתים. יצאתי משם שלם – וחזרתי לקרון שהמשיך במסע".
אחרי כחודש בטרזיינשטט שוחרר, אך חלה בטיפוס. "הפקדתי את התפילין בידי חבר והלכתי לבית החולים שהקימו הרוסים. אחרי שהחלמתי חזרתי הביתה. מהוריי ומאחיי שרדו אח ואחות, ושני האחים שהיו בארץ ישראל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי בבית היה לכתוב את המילים של השירים ביידיש, ולנסות לשחזר את הפנקס שאבד. גם חידשנו את מניין התפילה ופתחנו את ה'קרעטשמע' של אבא. אחרי שנה וחצי עזבנו כדי להעלות ארצה".
בעלותו ארצה, גויס ר' ישראל לצבא ושירת בגדוד כרמלי. אחר כך עבד בשטיפת כלים ובבנייה. בגיל 29 פגש את קוטי, שעברה מסלול ייסורים דומה לשלו והיתה צעירה ממנו בתשע שנים. מהר מאד נישאו והקימו את ביתם והדריכו עולים יהודים מתימן שהובאו ארצה.
ב־1953 הצטרפו למושב ניר גלים. קוטי גידלה את הבנות, סייעה בעבודות המשק השיתופי והיתה אוזן קשבת לילדים ולמבוגרים במצוקה. ר' ישראל היה לולן ומזכיר ולאורך כל השנים, וגם כיום, הוא ממשיך ללמוד תורה.
במהלך השנים הקים בניר גלים מקהלה והיה שר בשמחות ובחגים. לקראת הימים הנוראים קיבל מהמשק שלושה ימי חופשה ובהם היה מסתגר בחדר, מקליט את עצמו ומתאמן לקראת התפילות כחזן בבית הכנסת.
"אחי, שחי באמריקה, ביקש ממני לשמש כשליח ציבור וחזן בימים נוראים בקהילה שלו. במשך שנים סירבתי, אבל בסוף התגעגעתי אליו ונכנעתי. הם מימנו את כרטיסי הטיסה לי ולקוטי. התאמצתי מאד עם החזנות, אבל זה לא היה זה. היה חסר לי הגב הציבורי שיש בבית הכנסת בניר גלים, שבו הקהל מצטרף בעוצמה לחזן. הבטחתי לעצמי שתמיד אהיה בחגים בניר גלים – וכך היה. כשמלאו לי 80, הקהילה נתנה לי ולחזן נוסף שי והודתה לנו על שנות החזנות".
לצד התפילות, בכל טקסי יום השואה ב"בית העדות" לזיכרון השואה שבניר גלים, נשא ר' ישראל בפני קהל של 2,500 איש את תפילת "אל מלא רחמים".
"בניר גלים בוקעת אורה גדולה של 300 ילדים ישראלים שיוצאים מבית הכנסת. זאת הנקמה הכי גדולה בנאצים. תמיד בא לי לבכות: 'איפה מישל'ה, ברעל'ך ויענקל'ך? אין יום שלא חושבים, אין לילה שלא חולמים. זה הולך איתנו. היינו צעירים, היו לנו כוחות להמשיך הלאה. עכשיו יש קצת חלודה בקול שלי…
הוא מסכם ברגש, "בזכות החזנות והשירה, נשארתי בחיים"!
